נו לימיט

כמה קילומטרים מקריית טבעון, במין בועה ירוקה מפעם, שוכן אחד היקבים הכי מעניינים בארץ. לאו דווקא בגלל היינות שלו, למרות שגם בהם אין לו מה להתבייש; יותר בגלל מי שעובד אצלו. יקב טוליפ בכפר תקווה מעסיק בעיקר אנשים מוגבלים, בעלי פיגור שכלי קל עד בינוני. ותמחקו את החיוך הערמומי הזה: לא כי זה זול או משהו, אלא כי תושבי כפר תקווה כולם בעלי מוגבלויות שונות, שמנסים לקיים חיי קהילה בריאים וכמעט רגילים. אבל ההפתעה שמכין היקב למבקריו לא נגמרת שם.

רועי יצחקי, היזם ובעל הבית, הוא בדיוק ההפך ממה שהייתם מצפים למצוא בתפקיד ניהולי. לא שאני מבין בזה משהו, אבל נדמה לי שהוא עם הג'ינס הנכון, משקפי השמש המתוחכמים, ומראה כללי של אחד שברוס וויליס כינה פעם The guy with the cute hair. בקיצור, יצחקי עושה רושם של מי שידבר בלהט על מורכבות הטרואר, והנה הוא נפתח פה בהתלהבות על הפשטות של עמק יזרעאל.

במרכז התמונה: שני חירשים במקום שקט (צילום: טל גליק)

בטובתו או שלא בטובתו, מה שהיה אמור להיות ביקור בן שעה־שעתיים התארך לארבע־חמש. והרי האדם הסביר לא יכול לדבר חמש שעות על יין, אז עשינו את הסיבוב הרגיל על הדברים האחרים החשובים בחיים: נשים, ילדים וסיגרים. אני מכיר כמה אנשים - קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אגב - שמגיעים לטוליפ פעם בחודש־חודשיים בשביל הטיול וחוזרים משם עם שני ארגזים, אז אני חותם לכם ששהותנו הנעימה לא קשורה לזה שאנחנו עיתונאים. אוקיי, כמעט לא קשורה.

אה, וכמעט שכחתי ששתינו יין. אז הנה:

סירה רזרב 2008. מה אני אגיד לכם, מת על הסירה של טוליפ. הענבים מגיעים מהכרם בכפר יובל ליד מטולה, ונוספה להם נגיעה של 10% קברנה סוביניון. היין התיישן שנה וחצי ועבר סינון גס בלבד לפני שהפך לפצצת טעם שחורה, כבדה ועשירה. 98 שקל

Black Tulip 2006. שילוב של 60% קברנה סוביניון, והיתר מרלו, קברנה פרנק ופטי ורדו. יין הדגל של היקב, והיחיד שעולה יותר ממאייה. עבר יישון של 30 חודשים, וכל אחד מהם ניכר בו. 175 שקל

White Tulip 2009. שילוב מעניין של גוורצטרמינר וסוביניון בלאן, שהגיעו מכפר יובל ומכרם בן זמרה. בהיר, חמצמץ, ונעים להפליא. 67 שקל 

כזה כזה טוב

שתינו את הפילז הנהדרת של Pavo, המבשלה החדשה בזיכרון יעקב. אנחנו יודעים, זה מוזר, זיכרון בדרך כלל מקושרת דווקא עם שעמום מוות

למבשלה החדשה Pavo, שממוקמת מול נוף מרגיע עד כדי התרגשות בגבעת זמארין בזיכרון יעקב, יש חמש בירות בהיצע. טעמנו את כולן, ומאוד אהבנו את רובן, אבל מפאת מגבלת המקום נכתוב רק על מה שמבחינתנו הוא העבודה הטובה ביותר של החבר'ה הטובים האלה.

אנחנו לא היחידים שאומרים שהחבר'ה של פאבו הם טובים. גם הם אומרים את זה על עצמם: על כל אחד מהבקבוקים כתוב Brewed by good people. הפיפלים המרכזיים הם נחי ברגידה הבעלים, שהשקיע לא מעט כסף וגם די הרבה זיעה; ליאור בלמס, הבשלן הראשי של המבשלה שמסתובב כל הזמן עם כובע והתחנך בגרמניה בכל הקשור לבירה; ועידן גולקו המנכ"ל, שמסתובב בלי כובע. אם כבר אמרנו חינוך גרמני, אז מצופה שפאבו תצטיין בפילז. והוא באמת משובח. הציוד של המבשלה יובא מסלובקיה (לשעבר חצי ממולדת הפילזנרים), אבל הפילז של פאבו הוא גרמני. לא שמישהו באמת שם לב להבדל, וזה בסדר, כי פילז זאת בירה ששותים יותר ומדברים עליה פחות. מדובר בסגנון קל ונקי, שאפשר להבחין בו בכל זיהום קטן או טעות. במקרה של פאבו לא נראה שיש כאלה: הבירה מענגת, עם ניחוח הדרים קליל, גוף 90־60־90, מרירות עדינה וסיומת דבשית.

בתמונה: מנאז' אה גרפס

הטענה הכמעט יחידה שיש לנו כרגע היא לגבי המחיר הצפוי, למרות שכרגע אפשר להשיג את הבירות בבקבוק רק במבשלה עצמה, ושם המחירים בסך הכל בסדר. אבל צריך לומר שהטענה הזאת נכונה לגבי כמעט כל הבירות של מבשלות המיקרו המקומיות (כן, אפילו הבירה האלוהית שלנו). זה בוודאי עניין של חבלי לידה; המחירים של פאבו ושל שאר המקומיות צפויים לרדת בעתיד, והעתיד הזה יגיע מהר יותר ככל שיקנו מהן יותר. מי שזוכר את המחירים של הבירות הבלגיות עד לפני 7־8 שנים, יודע את הכיוון. ואגב, זה נכון שיש בירות בלגיות, גרמניות ואמריקאיות זולות יותר - אבל אין טריות יותר, או כאלה שלא עברו קצת טלטלות ושינויי טמפרטורה במסע ארצה. ובטוח שאין בירות חו"לניקיות שתומכות בחבר'ה טובים מקומיים.

אוקיי, אז רק עוד טענה קטנה. במבט על חזית הבקבוק הנאה, עם תווית מחומשת בכיכוב טווס (Pavo בלטינית) אפשר להתבלבל ולהבין שמדובר במבשלת נכר: הכיתוב בעברית מופיע רק מאחורה. אז אפשר לדבר עם אנשי פאבו ולהרגיש את הציונות ולשכוח מזה, או שאפשר פשוט לשתות כוס אחת ולשכוח מזה באותה מידה. אין, יופי של בירה.

• Pavo Pils. המחיר: 78 שקל לשישייה במבשלה . כבר בברים, ובקרוב בחנויות האלכוהול