מראה מראה שעל המזבח

הלכה, שאינה מוכרת כל-כך, קובעת כי אסור לגברים להתבונן במראה. הסיבה לכך נעוצה באיסור שעל הגבר ללבוש בגדי אישה, ויש בהתבוננות במראה אקט נשי מובהק. כמובן, שלפי חלק גדול מהפוסקים, הדברים קשורים לימים הראשונים שבהם חדרה המראה לעולמנו. אבל עתה, משעה שהפכה לנחלת הכול, פג האיסור, ובא לציון גואל, גם לגברים מותר לסדר את זקנם לפני המראה.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
  

אך לעתים נראה לי שבחברה הישראלית, הן זו הדמוקרטית והן זו היהודית (שהרי לא תמיד הן שלובות זו בזו יתר על המידה) "המראה", כן זו הפשוטה הנקנית בשקלים ספורים בכל חנות דיסקית, "המראה" הזו הפכה לכלי שהינו מוקצה מחמת מיאוס. וכך, הדוברים המרכזיים של החברה היהודית והחברה הדמוקרטית, אינם מתבוננים במראה לפני שהם משמיעים את קולם.

וכפי שכל ילד וילדה יודעים, מי שיוצא עם שחר מביתו ללימודיו או למקום עבודתו, ולא השקיע את אותן דקות ספורות (לפחות) לפני המראה, עשוי לגלות שמראהו פזור קמעה, ובמשך יום ארוך הוא עשוי להיראות, אם לא כמוזנח, הרי כמי שקם זה עתה משנתו. כך גם מי שטרם פתח את פיו וחתם על הפטיציה היומית, ולא התבונן במראה, יגלה שקולו הרועם – מעורר דחייה אם לא צרימה.

לא רואים את עצמם

אך בוודאי תשאלו, קוראים נכבדים, מהו הנמשל לאותה מראה, שאת ההתבוננות בה אנו דורשים מהדוברים הנכבדים? המראה הזו נמצאת בדבריו העתיקים של הלל הזקן: "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך". זאת מעין מראה קוגניטיבית, הדורשת, על אף פשטותה לכאורה, תחכום שכלי רב. לא לחינם גם עמנואל קאנט (בלי שביקש רשות מבעל זכויות היוצרים) הפך אותה לצו הקטגורי של המעשה המוסרי.

יש להניח שדוברי השמאל הנכבדים, כגון שולה אלוני, יורם קניוק ויהושע סובול, שחתמו על עצומה דחופה למנוע מהאלוף (מיל') עמידרור "כל תפקיד ציבורי" בשל אמירה מוצלחת פחות שהוא אמר בכל הקריירה הצבאית המפוארת שלו, לא התבוננו במראה טרם שהציבו "דגל שחור" מעל מינויו של עמידרור. שהרי לו היו חושבים על כלל הברזל של הלל הזקן, היו מגלים, את חוק הנאמנות הדורש מכל אזרח חדש להצהיר על נאמנותו למדינה, חוק אותו יש להניח כי אינם מחבבים. ומן הסתם היו מגלים באותה מראה מתוחכמת, את הקמפיין נגד "הקרן החדשה לישראל" הבא לפסול אותה מלבוא בקהל, וכן את ועדות החקירה הבאות לחשוף את מקורות המימון של ארגוני השמאל. שהרי ציד מכשפות מקארתיסטי הינו דו-כיווני, ומשפטים לא מוצלחים יש לכל איש רוח, כן, מן הסתם, גם לאותם חותמים הנכבדים על ה"קול קורא" לוועדת החוץ והביטחון. ויש להניח שאת פסילתו של ישעיהו ליבוביץ' המנוח מלקבל את פרס ישראל בשל התבטאותו המפורסמת, הם לא אהבו כל כך.

וכך נראית החברה הישראלית, כמו אוסף מתעוררי בוקר שלא צחצחו את שיניהם, ולא הברישו את שיערותיהם אל מול המראה. וכך אלה שמיישבים ביהודים את שכונת שייח ג'ארח בירושלים מתנגדים למכור בתים לערבים בצפת. ואלה שמתנגדים לרכישת בתים על-ידי יהודים בשייח ג'ארח הם דווקא בעד שערבים יקנו בתים בצפת. אלה שמקפידים בענייני צניעות על קלה כבחמורה מגוננים על מורשע באונס, ואלה שתוקפים אותם, מקפידים פחות על ויסות היצרים ומגוננים מצידם על אנשי רוח שכשלו. אלה שמגוננים על חופש דיבור קיצוני לא סובלים דיבורים קיצוניים של רבנים ואותם הם רוצים לראות בחדרי המעצר. ואלה שמתנגדים בדרך כלל לחופש דיבור, מגוננים על דברים קיצוניים הבאים מפי רבנים. אלה הסובלניים נמצאים מחרימים, והמוחרמים מצידם גם הם אינם סובלים מעודף סובלנות.

וכך משתסעת לה החברה הישראלית לקווי אורך ורוחב שאינם מתלכדים למפה אחת. אין שיח ואין הסכמות. אין הקשבה והכלה של האחר, רק קיטוב ומרירות. ובעיקר האופנה החדשה "ציד משפטי ומעשי ארכיון" הממתינים לשעת הכושר כדי לבצע חיסול ממוקד.

קורבן מראה

אם ב"מראות" עסקינן, הרי שפרשת השבוע שלנו "ויקרא" מציבה מראה קשה אל מול האדם. הפרשה העוסקת בקורבנות מן החי העולות על המזבח מהווה מראה, כך לדברי רבי משה בן נחמן (הרמב"ן) אחד מגדולי מפרשי התורה: "כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב

אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקורבן הזה, שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש...".

האדם המקריב ניצב בפני סיטואציה קשה, פוגעת, מערערת. הוא רואה בדמיונו את עצמו נשרף על המזבח, הוא מבין את משמעות התנהגותו הלא-מוסרית. המזבח מתפקד כמראה אכזרית, המציבה בפניו, ללא כחל ושרק, את מה שראוי להיעשות למי שממרה את פיו של האלוקים. אחרי שהוא חווה את המציאות האכזרית הזו, ה"מראה" תהיה מראה פנימית, שתלוה אותו בכל מעשיו ותאפשר לו לחשוב על המשמעות הרחבה של המעשה הצר. ואולי בכך להפוך אותו לשקול ומוסרי יותר.