ישראל דואגת להפיץ ברשת את תמונות הזוועה
הפיגוע באיתמר העלה בלשכת ראש הממשלה את השאלה אם יש להשתמש בתמונות מחרידות של רצח ילדים לצורכי הסברה בעולם. הגורמים הרשמיים לא מפרסמים אותן, אבל דואגים להפצה באינטרנט. ראוי? ספרו לנו מה אתם חושבים
רובנו לא היו צריכים לראות הרבה כדי להזדעזע מהפיגוע המחריד באיתמר. תמונת הבובה המוטלת על רצפת הבית שבו נרצחו אך לפני שעות זוג הורים ושלושת ילדיהם, התוהו ובוהו ששרר בתוככי הדירה, תמונותיהן החיות כל-כך של בני הזוג פוגל שהתראיינו רק בקיץ האחרון - די היה בהם כדי לחדור אל הלב, להרעיד את הנפש. אלא שכשזה מגיע לצרכני החדשות מעבר לים, לעתים קרובות מדי האפקט עמום בהרבה.
טבח המשפחה - עדכונים אחרונים ב-ynet:
- אחרי הפיגוע: אושרה בנייה בגושי ההתנחלויות ישי בן השנתיים בכה: "איפה אבא? רוצה את אבא"
- נגיעה בגדר זוהתה כהתרעת שווא
- נתניהו דורש גינוי חריף, העולם ייענה?
עדכונים שוטפים גם בעמוד הפייסבוק של ynet
בסוף השבוע הפיצו גורמים רשמיים בהנהגת המתנחלים את תמונות הזוועה המפורטות יותר מהבית באיתמר, כולל כאלה של גופות הנרצחים. בלשכת ראש הממשלה, גורמי ההסברה התלבטו אתמול אם לפרסם את התמונות בעולם. בסופו של דבר הוחלט שלא לפרסמן רשמית, אולם יש מי שדואג להפיץ אותן ברשת. במקביל, מתכוונים בירושלים לשלוח מחאות לכלי תקשורת זרים שהצניעו את הדיווחים והתייחסו לרצח כ"פעולת טרור" רק כטענה ישראלית.
כך עלתה שוב השאלה המוסרית שנשאלת שוב ושוב זה שנים, ושבה מתחבטים אנשי ההסברה הישראלים: עד כמה נכון לנצל תמונות כאלה, במיוחד כשמדובר בילדים רכים בשנים, כדי לזכות בהזדהות עולמית?
המצדדים בפרסום התמונות הקשות מהבית באיתמר בסוף השבוע טוענים כי רק אם ישראל תפרסם את התמונות הללו, יבין העולם עם אילו מחבלים חייתיים היא מתמודדת. לדבריהם, נקיטת העמדה העדינה פוגעת בישראל, ומונעת ממנה הסברה מועילה. מנגד טוענים המתנגדים כי ההימנעות מפרסום מדגישה את ההבדל בין מדינת ישראל למחבלים. "זה ההבדל בין אנושיות לתעמולה", הם אומרים.
במלחמה כמו במלחמה
רוב אנשי ההסברה ששוחחו עם ynet סבורים כי ישראל טעתה בהתנהלותה כשהחליטה שלא לפרסם את התמונות באופן מסודר - בכפוף לאישור המשפחה כמובן. "צריך להשתמש בצילומי סטילס ו-וידאו תוך טשטוש פנים, כדי להראות לעולם מול אילו חיות אדם מדינת ישראל מתמודדת", אמר רוני רימון, יועץ אסטרטגי ומומחה בניהול משברים.
לדברי רימון, הצעד הכרחי כדי לשכנע את מי שמוכן להקשיב שההתמודדות של ישראל "איננה עם כוחות שמתנהלים על פי חוקי מלחמה כלשהם, אלא על פי חוקי ג'ונגל. ישראל מוציאה עשרות מיליארדים על צורכי ביטחון, אבל מזניחה היבט שחשוב לא פחות מטנקים ומטוסים חדישים - ההסברה. ישראל שוכחת שהמצב ממשיך להידרדר, ושבזירה הזו נקבע כמה היא תוכל להשתמש באותם טנקים ומטוסים.
וזה רק חלק מהזוועה. "התמונות לא ישנו דעת אדם בעד או נגד ישראל"
"חשוב מאוד שיבינו את ההבדל בינינו לבינם. צריך להדגיש שכשאנחנו הורגים אזרחים - זה בשגגה, אנחנו מצטערים ומקימים ועדות חקירה. הם, לעומת זאת, שוחטים באישון לילה בסכין משפחה שלמה בכוונת מכוון, ואת זה מוכיחות התמונות חד-משמעית". רימון סבור כי על ישראל להקציב מיליארד שקלים בשנה "לרכישת תשדירי פרסום בעולם, לאור העובדה שהתקשורת העולמית ממעטת להציג את הצד הישראלי. זה הסיכוי היחיד להזיז משהו בדעת הקהל".
גם ד"ר יריב בן אליעזר, מומחה לתקשורת, תעמולה ושכנוע מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, מצדד בפרסום התמונות. "בכפוף להסכמת המשפחה יש לפרסם את התמונות בהבלטה בחו"ל, כדי להראות לאילו זוועות אנו חשופים", אומר בן-אליעזר ומציין כי האפקט שלהן אדיר, וגדול בהרבה מאלף נאומים: "אתה רואה תמונות כאלה ומתמלא פחד, אימה ותיעוב. אם זו המטרה שלנו ואנחנו במלחמה כמו במלחמה, אז צריך לעשות זאת. במלחמה הזו התמונות הן הכדורים".
לא מחויבים לברוטליות שלהם
ד"ר בן-אליעזר סבור שב"משחק התעמולה", מי שמנסה לשחק באופן מוסרי ולברור את המראות - מפסיד, "במיוחד בשעה שהם מראים כל דבר שיכול לשרת את מטרתם". איש יחסי הציבור אמנון שומרון מסכים גם הוא שהקרב על התודעה הוא "קרב מלוכלך": "היא נצרבת רק באמצעים מוחשיים. אם אנחנו רוצים לטעון שמולנו חיות טרף - צריך להראות, ולא לדבר. סיפור המרמרה היה שוקע למצולות אלמלא הציג צה"ל את האלימות נגד החיילים".
שומרון מזכיר גם את תמונות הזוועה מהלינץ' ברמאללה בשנת 2000, שבו נרצחו חיילי המילואים ודים נורז'ץ ויוסי אברהמי. אחד מרוצחיהם צולם מניף את ידיו המגואלות בדם אל-על, מחלון החדר שבו נרצחו באכזריות. "להיות אנושי לא מחייב אותנו שלא להראות את הברוטליות של הצד השני", מזכיר שומרון.
דווקא יורם שוויצר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ששימש יועץ לאסטרטגיות לוחמה בטרור למשרד ראש
הממשלה ולמשרד הביטחון, מתנגד לפרסום. "צריך לזכור שברקע, העולם עומד מול צונאמי ביפן ואלפי הרוגים. ברור שתמונות זוועה יכולות לזעזע עשרות ומאות אלפים שיצקצקו, אבל התועלת מצטמצמת כשברקע תיאורים פלסטיים של הזוועה, ובכל מקרה, התמונות לא ישנו דעת אדם בעד או נגד ישראל".
ובשורה התחתונה, טוען שוויצר, רב הנזק הפנימי על התועלת החיצונית בפרסום התמונות. "בזירה הישראלית צעד כזה יגבה מחיר גבוה יותר, וגם פרסום בחו"ל יגיע אל החברה הישראלית, ויביא לפגיעה קשה ברגשות הציבור, שבל נשכח - יש לו עניין מרכזי. אנחנו נמשיך לחיות כאן לאחר מכן".