המן חי בועט ודוקר
"זו לא תהיה השנה הראשונה שבה פורים לא יהיה כל-כך שמח, כבר ידענו כמה חודשי אדר מדממים. על רקע חמשת הקברים הטריים, עמלק והמן כבר לא נשמעים ארכאיים"
זאת לא תהיה השנה הראשונה שבה פורים לא יהיה לגמרי שמח. כבר ידענו כמה חודשי אדר כאלו, מושבתי שמחה. הפיגועים בקו 18, בדיזנגוף סנטר, בקפה אפרופו, בקינג ג'ורג', במרכז הרב, ועכשיו באיתמר. כולם אירעו ימים ספורים לפני פורים.
בעוד מספר ימים יסורו מאות אלפים לבתי הכנסת וימחו את זכר עמלק בקריאת פרשת "זכור". כמה שעות לאחר מכן הם ירעישו למשמע השם "המן" בזמן קריאת המגילה. בגנים הדתיים יודבקו לנעלי הילדים מדבקות עם השם "המן", והם ימחו את שמו הלכה למעשה על-ידי רקיעה ברגלים.
ובינתיים, בביתם, ישבו להם מיני מצקצקים וילעגו למנהגי החג הפגאניים. שכלתנים וחוקרי תנ"ך בגובה העיניים יתרעמו על ה"טבח" ב-75 אלף אנשי פרס ומדי. נאורים ויפי נפש יתחלחלו נוכח הפרימיטיביות של החג, שתכליתו שמחה לאיד על תלייתם של המן ועשרת בניו על העץ.
אבל על רקע חמשת הקברים הטריים, עמלק כבר לא נשמע כל-כך ארכאי, והמן הרשע פתאום חי ובועט מאי פעם. ימי אדר מקבלים משמעות סימבולית מצמררת. פתאום פורים אינו חג של שמחה על נפול אויבינו, אלא חג שמזכיר לנו מהו באמת המן, מהי באמת עמלקיות.
לא בכדי מדגישה המסורת היהודית שלא ניתן לזהות את עמלק כי "כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות", לא בכדי גם המן לא מוגדר כיישות יחידה, אלא על פי מוצאו ה"אגגי". כי עמלק איננו עם. עמלק הוא אב-טיפוס למתקיפים את החלש מפני שהוא חלש, למזנבי נחשלים, לבאים באישון לילה לביתה של משפחה ודוקרים אותה על ילדיה, לא על שום מקום מגוריה, לא על שום דעותיה הפוליטיות, אלא בראש ובראשונה על שום יהדותה.
לעמלק אין סנטימנטים
וחשוב מאוד להגיד זה עכשיו, כי זה רק עניין של כמה ימים עד שיגיחו מהחורים כל אלו ששותקים לרגע, ואינם מעיזים להתבטא אל מול ארונות קבורה. הם יחכו לשוך הסערה ואז יסננו מתחת לשפם בינם לבין עצמם שזהו גורלם החרוץ של המתריסים, של היושבים מחוץ לקו הירוק.
או-אז כדאי שנזכיר להם כי הרוגי הפיגוע בדיזנגוף סנטר שהו במרכז תל אביב, הרוגי קו 18 נסעו בתוך מרכז ירושלים, ומשפחת אוחיון מקיבוץ מצר, שנטבחה בתת מקלע, התגוררו בתוך תחומי הקו הירוק, בקיבוץ שניהל יחסי ידידות עם שכניו הערבים. והם נהרגו מסיבה אחת ויחידה - משום שהם יהודים.
כי לעמלק אין סנטימנטים. וכשם שהמן לא הבחין בין יהודים שהשתחוו לו לבין יהודים שלא השתחוו לו, כך גם השאהיד אינו מבחין בין דתיים לחילונים, בין תושבי תל אביב לבין תושבי יהודה ושומרון, בין שמאלנים לימנים, בין אם לבין התינוקת שלה. צריך להיות עיוור גמור כדי לא לראות שהסכסוך האמיתי כאן הוא סכסוך
בין שתי ציווליזציות, בין יהדות לבין איסלאם. צריך להיות דביל מוחלט כדי לא להבין שחיות האדם האלו לא נבראו מטעם עצמם, הם תוצר של מנגנון מרושע, של שיטת חינוך מתועבת שמקדשת את ההרג.
פיגועי חודש אדר מזכירים למי ששכח שיש גם רשע צרוף. שמושג העמלקיות אינו נחלתם של פרמיטיביים. שלא מדובר בהמצאה יהודית שפסה מן העולם. העמלקיות תמיד תעשה קאמבק. והיום היא לובשת את דמות האיסלאם הקיצוני, המקדש את המוות על פני החיים, את השאהידיות ואת האלימות על פני אהבת האדם.
לא צריך להיות דתי כדי להבין את זה, לא צריך לגור ביהודה ושומרון, גם לא צריך להיות ימני. אפשר פשוט להביט בחוקיות של ההיסטוריה, ולהיווכח שגם היום, כמו בכל דור ודור, יש מי שעומדים עלינו לכלותינו.
לפנייה לכתב/ת 
