אינטל ישראל: שוברת שיאים ונרתעת מכותרות
החודש, כבתחילת כל שנה אזרחית, ערכה אינטל ישראל את מסיבת העיתונאים השנתית בה היא מסכמת את שנת הפעילות היוצאת ומספקת (מעט מאוד!) פרטים לגבי תוכניותיה לשנה הקרובה. אינטל היא המעסיק הגדול ביותר בסקטור ההי-טק בישראל, עם למעלה מ-7,000 עובדים בחמישה מרכזי פעילות, שהבולטים בהם הם מפעל יצור השבבים FAB 28 בקרית גת ומרכז המו"פ בקרית תעשיות מדע בחיפה
קורבן למולך דעת הקהל
מסיבות העיתונאים של אינטל ישראל הן תופעה סוציולוגית נדירה בנוף המדיה הישראלית. לעיתונאים שמגיעים לבית סוקולוב זה נראה כאילו מישהו אילץ את הנמלים העמלניות והצנועות מחיפה ומקרית גת לקחת רכבת לתל אביב ולהשתתף בטקס אקסהיביציוניסטי, שמאוס עליהם יותר מבאג בתכנון השבב החדש. הם באים כי מוכרחים, קורבן למולך דעת הקהל, כחלק מהמאמץ המתמשך של החברה לשמור על תדמית חיובית אצל הגורמים הקובעים בהקצאת מענקי פיתוח לתעשייה. החברה לא יכולה להתעלם מכך שהיא הזוכה הגדולה ביותר במענקים כאלה, 1.2 מיליארד דולר מאז התחלת פעילותה בישראל, מספר שגורם להרבה חוגים בעלי "תודעה חברתית" לסמן אותה כאויבת למטרותיהם.
אל תבלבלו אותם עם עובדות
לא יעזור לאנשים הטובים מאינטל ישראל להראות שהכסף חוזר, במכפלות גדולות, למשק הישראלי ואין אף השקעה ממשלתית אחרת שעושה כל כך הרבה טוב לכלכלה שלנו. יש אנשים שאסור לבלבל אותם עם מספרים ועובדות, כי אלה, כידוע, מסומנות מראש כ"ספינים". אז מנהלי אינטל מקבלים על עצמם את הדין בסטואיזם בלתי-ישראלי בעליל ומסכימים להיחשף לזאבי המדיה פעם בשנה, למען אשר לא יתחזק הרושם כי מדובר בנטע זר בערוגות הפרובינציאליות הים תיכונית.
ויש סיבה מוצדקת מדוע הם מתעבים את הזובור שעושים לחברה העיתונים של יום המחרת. לדוגמה, כמה מערוצי התקשורת שלפו מתוך שלל הנתונים שהוצגו בגאווה מוצדקת את העובדה הבאה: היצוא של אינטל-ישראל ב-2010 היה 2.7 מיליארד דולר, כ-700 מיליון מתחת לרף שנקבע ב-2009. כלבי הציד הריחו את הנבלה ויצאו לחשוף את מה שנראה להם כ"ראשית הסוף" של Fab 28.
מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל (וסגנית נשיא בהנהלת אינטל העולמית), הסבירה שלא חל כל קיטון ריאלי ביצוא. "למעשה, מכרנו יותר מאשר ב-2009", היא אמרה. "אבל בשנה שעברה נרשמה כיצוא ההוצאה שלנו בשדרוג קווי היצור. זו הכנסה נומינלית, חד-פעמית, הנובעת מצורת ההתחשבנות שלנו מול הממשלה ואין לה קשר לנפח היצוא בפועל". אי אפשר להאשים את העיתונאים בחוסר הבנה, משום שכל המספרים שמשחררת אינטל אינם מה שרואים על פני השטח. נדרשת פרשנות כדי להבין שמדובר במספרים נומינליים בלבד, המחושבים על פי הדרישות של רשויות המס והמענקים, ולא בערכים כלכליים אמיתיים.
קוסט פלוס
נשתדל לעשות קצת סדר בנושא. אינטל ישראל, כידוע, לא מייצרת מוצרים מוגמרים שנמכרים ישירות ללקוחות בשוק העולמי. השבבים שמיוצרים בקרית גת דורשים תהליך זיווד ואריזה, שנעשה במפעלי אינטל במזרח הרחוק. המכירה ללקוחות סופיים ולמפיצים נעשית על ידי הנהלת החברה האמריקאית, שרוכשת את השבבים מישראל במהלך של "רכישה פנימית" ומעבירה אותם למפעלים באסיה לגימור לפני האספקה ללקוחות. ברור שהמחיר שנרשם עבור מכירות כאלה הוא שרירותי ונקבע על פי כדאיות גלובלית לכלל התאגיד. כל עוד מס החברות המשולם בישראל גבוה מזה שאינטל משלמת במקום אחר, יש לה תמריץ כספי למזער את ערך התוצרת של קריית גת.
כדי שהתמריץ הזה לא יוביל למחיקת כל רווח בישראל, מסוכם בין אינטל לממשלה שהמחיר יקבע בשיטת "קוסט פלוס". כלומר, יצוא של 2.7 מיליארד דולר נוצר מהוצאה של כ-2.4 מיליארד דולר על הפעילות בישראל, בתוספת רווח קטן שרק עליו יש לשלם מס חברות. במילים אחרות, כאשר המפעל הישראלי מצטיין ומצליח להוריד עלויות ולהגדיל את התפוקה, "מחירי העברה" בין קריית גת לסנטה קלרה יורדים ואיתם היקף היצוא הנומינלי של ישראל.
האם יש אפשרות להעריך את שווי היצוא שהיה נרשם לו המפעלים בישראל היו עצמאיים ומנהלים את חשבונותיהם בצורה המקובלת בשוק חופשי, כלומר מקבלים את סכום הכסף הגבוה ביותר שמוכנים הקונים לשלם עבור השבבים? רק בעקיפין ובצורה מאוד לא מדויקת. אם נניח שמרכיב ה"קוסט" בנוסחה הוא בערך 2.4 מיליארד דולר, ושהשבבים המיוצרים בקרית גת נושאים רווח שולי דומה לממוצע הרווחיות הגולמית של אינטל (67.5%) אזי החשבון יראה על ערך יצוא מגולם של כ-7.4 מיליארד דולר, או מעל מיליון דולר לעובד!
ליבת תכנון המעבדים
למעשה התמונה מרשימה אפילו יותר מהמוצג לעיל. בחשבון הנ"ל התייחסנו לערך של העבודה שנעשית במרכז הפיתוח בחיפה באותו מכפיל כמו יצור השבבים. אבל ניתוח כלכלי של העבודה שעושים האנשים בניצוחו של רוני פרידמן, מנהל פעילות פיתוח מעבדים וערכות שבבים (וגם הוא סגן נשיא בהנהלת אינטל העולמית), מצביעה על ערכים הרבה יותר גבוהים. כי מרכז המו"פ הישראלי הוא בפועל ליבת התכנון ועיצוב אסטרטגית מעבדי X86 של אינטל העולמית, כלומר מעל 80% מהיקף המכירות של החברה (43.6 מיליארד דולר ב-2010).
לא כל עבודת הפיתוח נעשית בישראל. קבוצות הנדסה המפוזרות במספר מרכזי מו"פ אחראיות על חלק מהתחומים. אבל חיפה היא ללא ספק הראשונה בחשיבותה מאז שבמרכז הזה פותחה תפיסת הניידות האינטגרטיבית - אופטימיזציה מאוחדת של המעבד, ערכת השבבים והתקשורת במטרה לקבל איכויות מעבר לרמת ביצועי מהירות ושימושיות שאינה תלויה במקור זרם קבוע. החל ב"סנטרינו" של שנת 2003 ועד הדור השני של ארכיטקטורת Core שהוצג בתחילת השנה (בתערוכת CES), חיפה עברה להובלת התחום, כשהיא ממלאת וואקום שנוצר בעקבות חוסר ההצלחה המסחרית של האיטניום.
כאמור, בתחילת השנה הוצג הדור השני של מעבדי Core, שמוכר בשם הקוד Sandy Bridge. זה המעבד הראשון שעוצב מתחילתו ליצור בטכנולוגית 32 ננו-מטר, המאפשרת קפיצת מדרגה ביחס לבני הדור הקודם (ארכיטקטורת Nehalem), שמיוצר ב-45 ננו-מטר. בארכיטקטורה של השבבים החדשים אפשר לראות את המשך השכלול של קונספציות שכבר נבחנו בדור הקודם של Core - במיוחד חיזוק דרמטי של המאיץ הגרפי האינטגרלי, שיפור רוחב הפס של בקרי הזיכרון שעל השבב, ותוספת נפח למטמון. לפיתוח המעבדים תרמו מספר גופי מו"פ באינטל - למשל, המנוע הגרפי המשופר מגיע מארה"ב, אבל הקרדיט שייך ברובו לחיפה.
יתרונות המיניאטוריזציה
לא נאריך בניואנסים של הטכנולוגיה ורק נציין כי המעבר מ-45 ל-32 ננו-מטר (עידון האבחנה של תהליכי הצילום, הציפוי והאיכול הכימי שמשמשים ביצור השבבים, "הליתוגרפיה" בז'רגון המקצועי) מאפשר להכפיל את מספר הטרנזיסטורים שעל השבב, להגדיל את מהירותו בעשרות אחוזים ולהוריד משמעותית את צריכת האנרגיה שלו. במסיבת העיתונאים הדגימה אינטל איך היתרונות האלה מתורגמים לשיפור ביצועים במחשב נייד שהריץ תוכנית מבחן (Benchmark).
לדעת בוחנים עצמאיים המצוטטים בעיתונות העולמית מדובר בשיפור הדרמטי ביותר שהם ראו בשנים האחרונות, שיפור שתוך זמן קצר אמור להופיע בכל מחשב נייד או נייח, וברוב השרתים ב-Datacenter. "אנו עובדים עכשיו על קפיצת המדרגה הבאה", אומר רוני פרידמן. "במהלך 2011 אנו מקווים להשלים את פיתוח מעבדי Ivy Bridge, שייוצרו בטכנולוגית 22 ננו-מטר".
מתקתקים בקצב קבוע
על פי המתווה הידוע "Tick Tock" של אינטל, החברה מוציאה לשוק ארכיטקטורה חדשה פעם בשנתיים (זה ה-Tick) ובשנה שבאמצע היא משחררת את הארכיטקטורה על שבבים המיוצרים בטכנולוגיה חדשה (ה-Tock). מעבדי Sandy Bridge מביאים חידושים ארכיטקטוניים ביחס לדור הראשון של Core, אך הם מיוצרים בטכנולוגיה שנכנסה ליצור סדרתי כבר לפני שנה - 32 ננו-מטר. ב-2012 תתרחש ההשקה של קווי היצור ב-22 ננו-מטר, עבורם יש צורך בעיצוב השבבים ואופטימיזציה מחדש של הארכיטקטורה - וזה פרויקט Ivy Bridge.
לפי המקצב הזה, שנת 2013 אמורה להביא את ארכיטקטורת הדור השלישי (עדיין על קווי 22 ננו-מטר) ושנת 2014 תבשר כניסה ליצור בטכנולוגית 16 ננו-מטר, כולל הפוטנציאל להכפיל שוב את מספר הטרנזיסטורים על השבב, להוסיף עוד 40% למהירותו במקביל להקטנה נוספת של צריכת האנרגיה. אינטל לא מדברת על מה שצפוי אחרי 2011 אך אם נשפוט על פי העבר הקרוב, הלו"ז הנ"ל כנראה יצא לפועל.
מעבר לאולטרה-סגול
עד היכן מובילה מפת הדרכים הזאת? אתם שואלים. בצעד שאחרי המעבר ל-16 ננו-מטר יהיה צורך במהפכה יסודית של טכנולוגית הליתוגרפיה. כבר היום תהליכי הצילום ביצור נעשים באור אולטרה-סגול ובעדשות מחומרים "אקזוטיים" (לא זכוכית) השקופים לאור גם באורכי הגל הקצרים (זכוכית, תחמוצת סיליקון, אינה שקופה לאור אולטרה-סגול ולכן לא משתזפים בתוך חממה).
כדי לצלם מעגלים חשמליים באבחנה של 13 ננו-מטר - הצעד הבא על מפת הדרכים של תעשיית השבבים - יש צורך באור קצר גל עוד יותר. Extreme UV קוראים לתחום הספקטרלי הזה, שנוגע באורכי הגל של קרני רנטגן. אבל אור EUV אינו עובר דרך אף חומר שיכול לשמש כעדשה ולכן כל האופטיקה של התהליך צריכה להתבסס על מראות. מדובר במראות מיוחדות מאוד, שצורתן מעוצבת לרכז ולכוון את האור על ידי החזרה מפני השטח המצופה בעשרות שכבות של חומרים בעלי מקדמי שבירה מדורגים בקפידה.
הידע הדרוש לייצר מראות X-Ray היה סודי ביותר עד לפני שנים מעטות, משום שהטכנולוגיה היא קריטית לייצור פצצות תרמו-גרעיניות (פצצות מימן). פיתוח מערך יצור סדרתי סביב הטכנולוגיה הזאת הוא כנראה האתגר הקשה ביותר שעמד אי פעם לפני תעשיית הסיליקון. אם הכל יעלה כשורה אזי המעבר ליצור בטכנולוגית 13 ננו-מטר יתרחש בשנת 2016 עד 2018 - וכנראה שגם זה אינו "סוף הדרך".
התחזית על פי חוק מור
כדי להבין את התמריץ הטכנולוגי להמשך הרדיפה אחרי מדדים הולכים וקטנים, כדאי להשוות בין המאפיינים העיקריים של מעבדי Sandy Bridge החדשים, לדוגמה את Core i7 2600K עם מה שאפשר לבנות בטכנולוגיית 13 ננו-מטר על שבב באותו הגודל:
• ליבות: 4 בטכנולוגיית 32 ננו-מטר, 24 בטכנולוגיית 13 ננו-מטר
• מהירות: טורבו - 3.8 גיגהרץ עכשיו, 10 גיגהרץ בשנת 2018
• מטמון L3: קפיצה מ-8 מגהבייט ל-64 מגה
• צריכת הספק: היום, 95 וואט למעבד נייח, 17 וואט למעבד Ultra Low Voltage. בשבבי 13 ננו-מטר ההספק ירד לסביבות 40 וואט במעבדים נייחים ו-7 וואט באולטרה ניידים.
בשורה התחתונה, הטכנולוגיה של סוף העשור תספק לנו מעבדים חזקים פי 10 בערך, שזקוקים לפחות מחצי ההספק האופייני למעבדים של 2011, על אותו שטח סיליקון (ולכן בערך באותו המחיר). הדרך עוד ארוכה וקיימת אפשרות שמפת הדרכים הזאת מגיעה לשדה מוקשים שאנו לא משערים את קיומו, אבל ככל שמדובר ב"חוק מור", לא פג תוקפו ועוד ידו נטויה.
חזרה לעתיד
המפעל של אינטל בקרית גת, Fab 28, מייצר מזה שנתיים בטכנולוגית 45 ננו-מטר, שכבר אינה "חוד החנית". במהלך 2011 הוא ישודרג, על ידי החלפת מספר גדול של מערכות יצור יקרות להפליא, לטכנולוגיה של 22 ננו-מטר. מאות מיליוני דולרים יושקעו בשדרוג הזה, שיבוצע בהדרגה ללא הפסקת היצור בטכנולוגיה הישנה, במטרה להביא את Fab 28 חזרה לחזית הטכנולוגיה עוד לפני סוף 2011. בנוסף להשקעה הונית מסיבית, שאינטל תקבל בגינה מענק צנוע יחסית, אינטל ישראל צופה להוסיף עוד 1,000 עובדים למצבת כוח האדם שלה, במרכזי התכנון וב-Fab 28.
שדרוגים מהסוג הזה אינם מובנים מאליהם בתעשיית השבבים. בדרך כלל מעדיפות החברות לתת למפעלים הוותיקים להתנוון בהדרגה ובמקומם לבנות מפעלים חדשים "על שדה ירוק". כלכלית זה יותר זול ותפעולית יותר בטוח מאשר לבצע מהפכים טכנולוגיים בתוך "החדר הנקי" תוך כדי המשכת היצור השוטף. אבל מפעלי אינטל בישראל אינם סתם Fab-ים עם מספר. בליגה העולמית של מפעלי יצור השבבים של אינטל (במסגרתה מתנהלת תחרות פנימית, מי יזכה בתקציבי פיתוח והתחדשות) קריית גת היא "פירמה".
לדוגמה, בשנה שחלפה הצליח המפעל לקצר לחצי את הזמן שפרוסת סיליקון שוהה בחדר הנקי, מרגע הטענת פרוסה גולמית למחסנית השינוע ועד שהיא יוצאת מאוכלסת במאות שבבים מוכנים לניסור ולהתקנה במארז. זה הישג אדיר, שמציב את המפעל גבוה מעל האחרים - וצריך לזכור כי השיטה באינטל היא "העתק בדיוק". כלומר, לאחר הקמת המפעל הראשון בטכנולוגיה חדשה בארה"ב, כל שאר המפעלים, בכל העולם, יבנו בדיוק על פי אותן תוכניות ואותם תהליכי עבודה. בתנאים האלה, לקצר לחצי את השהות של פרוסה בחדר הנקי זה להפגין בצורה משכנעת את הכישרון הישראלי לפישוט תהליכים על ידי חשיבה "מחוץ לקופסה". ומבחינה כספית זה שקול להכפלת שטח החדר, כלומר חיסכון במאות מיליוני דולר.
אלופי ה-Yield
הישג נפלא אחר של קרית גת הוא ייצור פרוסות 300 מ"מ (קוטר הפרוסה, כמו תקליט וייניל ישן), מהן הופקו 100 אחוז שבבים עובדים. למרות שעד כה נרשם השיא רק בשתיים מתוך עשרות אלפי הפרוסות שעברו בחדר הנקי, זה בהחלט לא פשוט. על פרוסה כזאת מיוצרים בדרך כלל בין 300 ל-600 שבבים, שרק חלקם יעברו את כל מאות השלבים של יצור ללא פגע. כידוע, די בגרגר אבק שנחת על השבב במהלך היצור כדי לפסול אותו, משום שהגרגר גדול עשרות מונים מהטרנזיסטורים שהוא מכסה. והטרנזיסטורים מודפסים בשכבות רבות של סיליקון ומוליכים מתכתיים. די בסטייה של ננו-מטרים ספורים בכיוון מסכות הצילום כדי לקלקל את השבב לא אפשרות של תיקון.
פרדיגמת היצור, שאומרת כי הרווח המכסימלי מגיע משבבים שכמעט אי אפשר לייצר אותם משום שהאבחנה נדחפה עד לגבול המעשי, מבטיחה למעשה כי אחוז מסוים מהשבבים יצא עם פגמים שפוסלים אותם לשימוש. אינטל לא מפרסמת נתונים על אחוזי ההצלחה (ה-Yield של התהליך) אך בתעשייה בכללותה מדובר על בין 85 ל-95 אחוז. מפרוסה שאמורה להפיק 400 שבבים, בין 20 ל-60 יפסלו. סטטיסטית, הקושי להגדיל את ה-Yield הולך וגדל בצורה מעריכית - להוציא 100 אחוז שבבים תקינים זה כמעט בלתי אפשרי סטטיסטית. והבלתי אפשרי הזה נעשה בשנה האחרונה פעמיים ב-28 Fab.
כי מציון יצאו שבבים
כידוע, המפעל הראשון של אינטל בירושלים הושבת לפני שנים ספורות לאחר שהפך לבלתי רלוונטי מבחינת הטכנולוגיה, ומסיבות כלכליות לא היה כדאי להשקיע עוד בשדרוגיו. כדי לא לעצור את היצור לחלוטין (ולחטוף מטח ביקורת מהפוליטיקאים ומהמדיה) המפעל הוסב לעבודת הכנה של השבבים לפני שליחתם לאריזה במזרח הרחוק. זו אינה טכנולוגית עילית והערך המוסף של העבודה בירושלים נופל מזה של Fab 28, אבל המפעל תורם קצת לכלכלה העירונית, שסובלת מתת-תיעוש כרוני (המענקים לכוללים אינם מגיעים מתקציב עידוד התעשייה).
שאלתי את מקסין, האם אינטל תשקול בחיוב הרחבת העבודות שנעשות על השבבים לאחר ההכנה, כלומר התקנת השבבים על הלוחות הזעירים שנושאים אותם, הלחמת המגעים, איטום המארז וכדומה. אלה עבודות עתירות כוח אדם, שדורשות דיוק, סבלנות וזריזות. היום רוב השבבים מזוודים על ידי פועלות במלזיה, קוסטה ריקה ובארצות אחרות, אך נדמה לי שיש מספיק עובדים ועובדות בישראל שישמחו להתחרות ולהוכיח שוב, ששכר שעה אינו הקריטריון העליון למיקום המפעל.
תרומה לתשתית השלום
יתר על כן, מפעל עתיר עבודה יכול להשתלב בפעילות הבינלאומית להרגעת הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, למשל כמפעל שהקמתו תמומן על ידי הבנק העולמי או קרנות סיוע אירופיות ויעבדו בו תושבי יו"ש לצד ישראלים. מקסין, כמובן, לא יכולה לענות בצורה ישירה לשאלה כזאת, אך אפשר היה לקלוט מתשובתה כי היא הייתה שמחה שזה יקרה. אבל היוזמה צריכה לבוא מצד הממשלה.
לאינטל העולמית המצב הנוכחי נוח, העבודה זורמת, עלויות השינוע ביו מפעלים הן זניחות, ואין אתגרים מיוחדים בניסיון להתמודד עם אוכלוסיית עובדים שונה, שתרבות העבודה שלהם רחוקה מאוד מזו של האסיאתיים. מקסין גם לא רוצה להכניס את החברה שלה למלכוד, לעלות על עץ - שלא חסרות נשמות טובות שתמהרנה לקחת את הסולם בלי להתחייב לפירותיו. אבל הממשלה יכולה לשנות את מאזן הכדאיות - ולא בכוח. עדיף לפתות את אינטל לפתח בישראל מקומות עבודה גם למי שלא נופל בהגדרה של "עובד הי-טק". זה לא יהיה יקר במיוחד והתרומה לחברה הישראלית תהייה אפילו יותר גדולה מיצירת עוד מקום עבודה למהנדסים ולהנדסאים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
