איך מספרים לילדים שלאבא יש סרטן. הטור של חי

אנחנו ממתינים במחלקה כדי לשמוע מד"ר מגן את תוצאות הביופסיה הרשמיות, ומחזיקים אצבעות חזק חזק. כשקוראים במספר שלנו אנחנו קמים לאט, ממש בחוסר רצון, והולכים לחדר בהליכה אין סופית, כאילו הדלת מתרחקת מאיתנו יותר ויותר.

• מתי התגלה הגידול הממאיר בגב? קראו את הטורים הקודמים  
• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
  

חלק מהתוצאות עדיין חסרות, לכן כמה שאלות נותרות לא פתורות. בינתיים משבצים אותי לטיפול תרופתי - מדי יום ראשון ורביעי מעכשיו אני אמור להגיע לבית החולים לקבל תרופה בשם וולקייד ישר לווריד, ובמקביל לקחת את התלידומיד. אנחנו קובעים מפגש חוזר לעוד יומיים, ואני מקבל עוד ניירת והוראות להוציא מקופת החולים טופסי 17 עבור הטיפול והתרופות.

ספר של טופסי 17

אם לא שמעתם על אפקט הפרפר, מדובר על רעיון מתורת הכאוס שלפיו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה, שבסופו של דבר יגרמו לסופת טורנדו (או ימנעו את הופעתה). הפעם גיליתי אפקט חדש, שכנראה מסתמך על רעיון דומה - אפקט "החולה והעץ". בכל פעם שמישהו בישראל "זוכה" במחלה קשה, בצד השני של העולם נעלם יער.

אני אסביר: לפעמים נדמה לי שחמש דקות אחרי שהתחילו כאבי הגב המדוברים שלי, הלך אי שם חוטב עצים קנדי ליער, נועל מגפיים גבוהים ולובש ג'ינס משופשף וחולצת פלנל משובצת, וחיפש את העץ הכי גבוה והכי רחב ביער. כשמצא אותו הביט בו בגאווה והדביק עליו שלט: "מהעץ הזה יעשו את הנייר שישמש לטופסי 17 עבור חי שטיינבוים מישראל".

"מה את יודעת על סרטן?"

החלטנו לספר לילדים על הסרטן. נגה ואני לומדים את חוברת ההכנה מהאגודה למלחמה בסרטן שנקראת, באופן די מפתיע, "כיצד אספר לילדי". אנחנו קובעים אסטרטגיה: מספרים לכל ילד בנפרד, משדרים חיוביות ואופטימיות ומקווים לטוב.

שעת השי"ן נקבעה לערב, כשהילדים אחרי האוכל והמקלחת ואפשר לקחת אותם אחד אחד ולדבר בשקט. רצינו לספר לילדים כמה שיותר מהר, גם משום שהם רואים שמשהו קורה סביבם וחשוב שיבינו במה מדובר, וחשוב מזה - כי אנחנו מעדיפים שהם ישמעו מאיתנו ולא בטעות מאיזה בן-דוד או שכן.

התחלנו בנטע, בת תשע וקצת. קראנו לה לסלון, נגה ואני הסתכלנו זה לזה בעיניים, נשמנו עמוק והתחלנו: "בטח שמת לב שבזמן האחרון אבא מרגיש לא טוב. לאבא יש מחלה, הגוף שלו מייצר תאים לא בריאים שנקראים תאים סרטניים". היא שאלה אם זה קשור לסרטן. הסתכלנו אחד על השני ושאלנו, "מה את יודעת על סרטן?". "שזאת מחלה שאפשר למות ממנה", ענתה. בלענו את הרוק והמשכנו: "נכון, אבל אבא יקבל טיפולים ותרופות כמו בכל מחלה אחרת, רק לאורך הרבה יותר זמן, והוא יהיה בסדר".

היא הקשיבה בסבלנות ולא נראה שזה זעזע אותה יותר מדי. היא ראתה אותי סובל ומכופף כמו סימן שאלה בחודש האחרון והבינה שאני לא בדיוק בריא. היא שאלה עוד כמה שאלות כלליות ואז הפתיעה אותנו בשאלה שלא ציפינו לה: "אם אבא חולה ולא יכול לעבוד, איך יהיה לנו כסף?". איזו ילדה פרקטית, תענוג. אם הייתי מסתכל על זה בעיניים אחרות זה היה נשמע כמו "אבא חולה בסרטן, אבל לא חשוב, לא יהיה לנו כסף - אוי אוי אוי". מיד דאגנו להרגיע אותה בעניין הכסף. הלוואי ואלה היו הצרות שלנו.

"עדיף שהילדים ישמעו מאיתנו ולא בטעות מהשכן". חי וילדיו

ה"קורבן" הבא היה אופיר, כמעט בן 7. לקבל את תשומת הלב המלאה של אופיר זה כמו להחזיק דג חי, גדול ורטוב בידיים. אם אתה לא שם לב כל הזמן, הוא מחליק לך בשנייה. אופיר מאוד התעניין אם הוא יוכל להמשיך לראות טלוויזיה לפני השינה, כי אנחנו ברוב חוצפתנו הפרענו לו. רק אחרי שהבטחנו לו את מנת הטלוויזיה המקובלת הוא הסכים להקשיב.

חזרנו על המסר, במינוחים קצת יותר פשוטים: " לאבא יש מחלה, קוראים לה סרטן. היא לא קשורה לחיה סרטן (לא, אין קשר למר קראב ב'בוב ספוג'). אבא ילך לבית החולים ויקבל תרופות". אם נטע לא הזדעזעה אז אופיר לא מצמץ. אני בטוח שהוא שמע והבין, אבל זה פשוט לא יושב לו במקום שבו זה יושב אצל מבוגרים. אופיר אמר, "או-קיי, עכשיו אני יכול לראות טלוויזיה?".

לוודא שאמא לא מקבלת התקף לב

יום למחרת המשכנו במבצע ההודעות, והחלטנו על אסטרטגיה שבה נספר לאמא שלי. מכיוון שרצינו לעשות את זה הכי רגוע שאפשר, וכיוון שאני הטיפוס הכי לא רגוע שיש, הוחלט שנגה ומוטי אחי ייסעו לספר לה בערב, ולאחר מכן מוטי ייקח אותה אליו ללילה - לוודא שהיא לא מקבלת התקף לב. הם נסעו ואני ישבתי בבית וכססתי ציפורניים עד המפרק השני באצבעות.

זהו, כל מי שהיה צריך לשמוע באופן אישי יודע. לעזאזל, עכשיו אני אפילו יכול לשלוח הודעות לשאר החבר'ה: "שלום, השבוע גילו לי סרטן במח העצם. מרגיש טוב, מתחיל טיפולים בקרוב. עדכונים בהמשך, חי". אני אפילו יכול לכתוב את זה באינטרנט. וואלה, רעיון טוב...