החיים הקצרים, הסוערים והמופלאים של אגף הנידונים למוות

מאז תחילת שנות ה־80 נחשבת קומפטון לאחת הערים המסוכנות ביותר בארצות הברית. מכנופיות כמו "הקריפס" ו"הבלאדס", דרך עסקי הסמים ועד לרציחות שמתרחשות שם על בסיס יומי, כבר יותר מ־30 שנה מככבת העיר בחלקים הלא טובים של עמודי החדשות. ודווקא במקום המקולל הזה, חלק מהקומפלקס המטרופוליני העצום המכונה לוס אנג'לס, הצליח מריון "שוג" נייט להקים את Death Row Records - חברת אלבומי הראפ שכבשה בסערה את עולם המוזיקה בשנות ה־90. נכון שהיא גם התרסקה לקרשים זמן לא רב אחר כך, אבל זה לא מוריד כלום מהחשיבות שיש לה בתולדות מה שנקרא "המוזיקה השחורה".

בדיוק היום לפני שני עשורים הקים נייט את האימפריה שלו. הוא היה רק בן 25 וחסר ניסיון בתחום, אבל ידע בדיוק על איזה כפתורים, ובעיקר איזה אנשים, ללחוץ כדי לעלות לפסגה. את השם המאיים Death Row - אגף הנידונים למוות - אימץ כי חשב שכל מי שיעבוד איתו ודאי מכיר את המונח הזה באופן אישי; לא מלהיות נידון למוות, אבל מלבלות תקופה לא מבוטלת מאחורי הסורגים. חוץ מהעבר הפלילי המוצהר בנה נייט את עתיד החברה בצל פעילות לא ממש כשרה, כי ככה כנראה עושים ביזנס בגטו. מה שהוא בטח לא לקח בחשבון זה שלשיטת ניהול כזאת יש מחיר כבד.

העיקר הגישה. שוג נייט וחברות

ווטס אפ, דוק?

הצד המוזיקלי של Death Row לא נשען על יכולותיו של נייט: האיש לא ידע לחרוז שתי מילים גם אם היו מכוונים לו אקדח לרקה. בשביל להפוך את היזמות למכרה זהב, שוג הושיט יד מלאה בירוקים לחבר שלו ד"ר דרה, אז אחד המפיקים המבטיחים בתחום הראפ ולימים אולי החשוב מכולם.

בסוף האייטיז ובתחילת הניינטיז הוביל הדוקטור צוות גנגסטרים בשם NWA, או בשמם המלא Niggaz With Attitudes. גם אם לימים יסומן אייס טי כגנגסטר־ראפר האמיתי הראשון, NWA היו בלי ספק מי שהביאו את המהפכה מהרחוב. חמשת החברים בהרכב הזה היו הריל דיל, חבר'ה שלא הייתם רוצים לפגוש אפילו בסמטה מוארת בקומפטון. כאמור, כושים עם גישה. 

חוץ מנטייה פלילית התברכו חברי NWA גם בכישרון מוזיקלי אדיר, שעד היום לא נראה בשום הרכב ראפ אחר. איזי אי, שנולד בשם הסולידי אריק רייט, היה המנהיג. הוא התפרנס מלמכור סמים, והמשיך לעשות את זה גם כשזכה להצלחה גדולה במוזיקה; ד"ר דרה, שמישהו קרא לו אבא עוד בשנות התיכון, היה המוח המוזיקלי, חיבר את המקצבים והפיק את האלבומים; אייס קיוב היה המשורר השכונתי; די־ג'יי ילה סובב את התקליטים, ואם.סי רן - ובכן, הוא לא היה כל כך מיוחד לעומת השאר, אבל תמיד העבירו לו מיקרופון במקרה הצורך.

לא לקח הרבה זמן עד שהשירים הביאו איתם את השערוריות הצפויות. כל קללה ולכלוך על שוטר הפכו לזהב, וככה גם ההתרברבויות על נשיאת אקדחים, קרבות ירי, וכמובן ביצ'ז וזיונים. NWA הפכה לנשק המזוין הכי מבוקש בסביבה, וגם הילדים הלבנים והעשירים התאהבו. המוזיקה היתה חדשנית ופוגעת, וחוץ מזה, כולם רצו לדמיין שיש להם את הגב של הערסים מהשכונה.

הצרות החלו כשהמלחמה של NWA נגד העולם זלגה לתוך הבית פנימה. מלבד ניהול הלהקה היה איזי אי גם בעל הבית של חברת התקליטים Ruthless Records, יחד עם אמרגן יהודי לבן־שיער בשם ג'רי הלר. השניים הוציאו את אלבומי הלהקה, טיפחו כישרונות נוספים והפקידו את ההפקה כולה בידיו של דרה הגדול. הם ידעו שלדוקטור יש כישורים שאין לאף אחד אחר, ורק בעזרתו הם יגיעו ממש רחוק. דרה קרע את התחת, ועם הזמן עלה על זה ששני הבוסים גם גונבים אותו וגם לא משלמים לו על השעות הנוספות באולפן.

דרה רצה לעזוב. כבר לא היה אכפת לו מחברת התקליטים, מרייט או מ־NWA: הוא רק רצה להגיע למקום שבו יעריכו את הכישרון שלו ולא ישכחו לשלם לו על זה. ב־Welcome to Death Row, הסרט הדוקומנטרי שנעשה על ההרכב, סיפר האמרגן אלונזו ווילאמס - מי שהיה אחד משותפיו המוזיקליים של דרה בתחילת האייטיז - שהדוקטור פנה אליו בשעת מצוקה ואמר שימכור את נשמתו תמורת מיליון דולר. "ואני נשבע לכם", אמר ווילאמס, "שלשטן עדיין יש קבלה על התחת שלו".

לשטן הזה קראו שוג נייט. ולמרות שמולו עמד הביג בוס איזי אי, הוא ידע שכבר אפשר לשחרר את דרה מהשרשראות ולקחת אותו הלאה. אגב, עד היום אף אחד לא סגור על איך בדיוק הוא עשה את זה. גירסה אחת טוענת שמאחורי דלתיים סגורות פגש נייט את רייט והלר, "הודיע להם על זה", והשאר היסטוריה. רייט מצידו ניסה לסחוב את נייט ודרה לבית המשפט בטענה להפרת חוזה ופשעים

 אחרים, אבל התביעה בוטלה. השנה היתה 91', והחלום של שוג נייט עמד להתגשם. אלא שמפיק גדול כמו דרה לא עבד בחינם, ולנייט אולי היו פאסון מפחיד וכריזמה מרשימה, אבל לא מזומנים בכיס. אז הוא התחיל לעבוד.

לפי מעשייה אחת שמספרת הסבתא מקומפטון, הכל התחיל מראפר־מפיק בשם מריו ג'ונסון, שלטענתו עזר לכתוב את Ice Ice Baby של הראפר ונילה אייס - הלהיט הגדול ביותר בעולם דאז - ומעולם לא זכה לתמלוגים. נייט לקח את ג'ונסון תחת חסותו והלך לעשות סדר: הוא הפריע לוונילה אייס באמצע ארוחת צהריים יחד עם עוד כמה גברים שגרמו לנייט העצום להיראות כמו גמד. אז זה נגמר רק בשאלה "מה העניינים, גבר?", אלא שהאגדה נמשכת ומספרת שמאוחר יותר הגיע נייט לבית מלון שאייס שהה בו, טילטל אותו מהמרפסת הגבוהה והסביר לו מה העניינים. אייס הבין שכדאי לשלם, ו־Death Row קיבלה את המימון הראשוני שלה.

אבל הנה העלילה, איך אומרים, מתעבה: כדי שד"ר דרה יתחיל לעבוד ולהפוך את הפנטזיה שלו לדולרים, היה צורך בסכום נוסף. נייט השאפתן עשה גם הוא עסקה עם השטן, ולקח הלוואה מאיש בשם סטיב האריס. בשכונה הכירו אותו כביזנס מן, אבל המשטרה הכירה אותו כסוחר סמים שכבר היה מעורב בכמה פרשיות רצח.

כפני הכלב

ד"ר דרה הפשיל שרוולים וגייס את צוות הראפרים המוכשר ביותר בחוף המערבי בשביל אלבום הסולו הראשון שלו. אחד מהם היה קלווין ברואודוס, ראפר ארוך וצר בן 19, שזמן לא רב לפני שפגש את דרה השתחרר ממוסד לעבריינים אחרי שהואשם בסחר בסמים. אתם יכולים לקרוא לו סנופ דוג.

דרה ידע תמיד לזהות כישרון - תכונה שתעזור לו למצוא זהב כמו אמינם כעבור 20 שנה - והוא קלט מיד את הסגנון הייחודי ואת הקול החלקלק של מי שאז עוד נקרא סנופ דוגי־דוג. דרה הפך אותו ליד ימינו, ויחד איתו ועם ראפרים רבים וחמים אחרים הוציא בחורף 92' את The Chronic, אלבום הסולו הראשון שלו. זאת היתה יצירה רוויה במקצבים שמנים ובצלילים גבוהים ונמתחים, ששמו לראשונה על מפת הראפ את "הצליל של החוף המערבי". חוץ מזה היו שם גם מלא קללות, לכלוכים על הבוס לשעבר איזי אי, וקיטורים על החיים הקשים בגטו. עם או בלי קשר לכל אלה, עד היום נחשב האלבום הזה לאחד הטובים ביותר בהיסטוריה של הראפ.

The Chronic התפוצץ ונמכר מהר ביותר משלושה מיליון עותקים, והחב'רה של דרה היו על הגל. סנופ הפך לגנגסטר הכי חם שיש, ומעריצים של דרה ושל ראפ בכלל כססו - או ליתר דיוק קיססו - ציפורניים עד שהגיע האלבום הראשון שלו. אחרי 11 חודשים זה בא, והיה גדול יותר מכל דבר שמישהו היה יכול לדמיין.

תחת ידי הזהב של דרה הוציא סנופ את Doggystyle, אלבום שבו הצליחו השניים להתעלות על ביצועי הראפ וההפקה שהקהל הכיר מהרזומה של דרה. הקול של סנופ היה מצוחצח. הטקסטים היו מצד אחד אכזריים ומצד שני נורא מצחיקים. המקצבים הקפיצו. הפארטייה רבת המשתתפים על המיקרופון היתה במיטבה. סנופ גם הצליח לרשום לעצמו להיט עולמי ענק מחוץ לזירת הראפ, כשהשיר What's My Name אומץ ככמעט־פסקול קבוע באם.טי.וי. בשלב הזה הכירו כולם בכך שה"ג'י־פאנק" שהמציא דרה - ז'אנר שמתיך השפעות מהפאנק הצבעוני של הסבנטיז לתוך הראפ הקשוח, כשה־G מסמלת כמובן את המילה גנגסטר - הוא הדבר הגדול שעכשיו.

גם המאזן לא נשאר אדיש. אחרי ההון העצום שצברה בזכות האלבום של דרה, Death Row שילשה את הסכום בעקבות האלבום של סנופ. בסוף יום עבודה היה שוג נייט חוזר לאחוזה שלו במאליבו, ויודע שהמכה הגדולה עוד לפניו.

בינתיים זרח בשמי החוף המזרחי עוד כוכב היפ־הופ. קראו לו טופאק שאקור, וכבר בגיל 20 וקצת היה ברור שלא מדובר בעוד ראפר מהשכונות הגרועות של ניו יורק. הרבה ראפרים טענו בעבר שטופאק דיבר בשירים שלו על אותם נושאים כמו כל האחרים, על החיים הקשים בגטו או על ההישרדות של האדם השחור בעולם הלבן, "אבל כשטופאק אמר את זה, האמנת לו". משהו בהגשה העדינה־אך־קשוחה שלו ובאמוציות המשתוללות גרמו לטופאק להידמות יותר לאגדות רוק כמו ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון מאשר למיליון ראפרים אחרים. הוא

 גם היה בחור נאה בים של פרצופי ראפ די מכוערים, מה שעזר לו לטפח קריירת משחק בקולנוע (לא רעה, אגב. בסרט Gridlock'd, שבו כיכב לצד טים רות, הוא הפתיע בכישוריו הדרמטיים).

אלבום אחרי אלבום צבר טופאק החצוף עוד ועוד הערכה ברחוב ובשוק המוזיקה כאחד. אבל ככל שהאהבה צמחה, ככה הוא נתקל עם החוק יותר ויותר. מאקדח שהיה ברשותו והחזיק מישהו אחר נפלט כדור באיזה פסטיבל מוזיקה, וגרם להרג של ילד בן שש. אלמונים ניסו להתנקש בו, והוא שרד למרות הכדורים שספג. בהמשך הסתבך כששלף אקדח והתחיל לירות לעבר שוטרים, שניצלו רק בנס. איכשהו הוא הצליח תמיד להתחמק מהכלא, אבל כשהורשע באונס ובהתעללות מינית באישה בחדר במלון, יחד עם חבורה גדולה של חברים, הוא נשפט לכמה שנים טובות בכלא והערבות נקבעה על קצת יותר ממיליון דולר. הצרות של טופאק נמאסו על חברת התקליטים הגדולה Interscope שבה היה חתום, ואנשיה לא היו מעוניינים להציל את הישבן שלו גם הפעם. בזמן שטופאק ישב בכלא, שוג נייט זיהה יופי של הזדמנות להיכנס לתמונה.

יציל רק המוות

זה לא היה הניסיון הראשון של נייט לשים יד על טופאק. הוא חיזר אחריו עוד שנים לפני כן, רק שמעולם לא הצליח לצרף אותו לשורת הנידונים. כשאף אחד אחר לא היה בעניין של לחלץ את טופאק ולשלם עליו ערבות, נייט הגיע לכלא והציע לו הצעה. "בוא אלינו", הוא אמר, "ואני אשחרר אותך". טופאק לא חשב פעמיים. וכמו שנייט קנה את דרה, עכשיו גם התחת של טופאק היה שלו. הוא שם את האסיר המשוחרר על הטיסה הראשונה ללוס אנג'לס, וכעבור כמה שעות הוא כבר היה באולפני החברה, מקליט שירים לאלבום חדש.

טופאק עבד בלי הפסקה. החברים סיפרו בראיונות שונים שהוא אפילו לא רצה זונות באולפן, אלא רק לכתוב ולהקליט. לצידו עבד המנטור דרה, שהפיק שירים מעטים ומעולים באלבום המתהווה (בין היתר את הלהיט California Love) והזמין את כל משפחת Death Row לקחת חלק, לכתוב ולראפרפ במוצר החדש. ככה הופקה אחת מיצירות הראפ האמוציונליות ביותר שיצאו עד היום, אלבום כפול בשם All Eyez On Me, שהפך את טופאק מילד מהפכן לנסיך אמיתי. ובדיוק באותו רגע קסום, הכל החל להתמוטט.

טופאק, עכשיו חזק ועשיר עוד יותר, פתח פה על כל מי שרק אפשר. כשפרצה חזית ענק בין Death Row לחברת Bad Boy הניו יורקית, שהחזיקה כישרונות כמו נוטוריוס ביג ופאף דדי (היום פי דידי), הוא היה שם כדי להשתלח בג'יי.זי, בהרכב Mobb Deep ובכל מי שעיצבן אותו. המערכה הסלימה, וטופאק גרר את שוג נייט למקומות שכנראה לא רצה להגיע אליהם. השמועות טוענות שהפה הגדול אפילו התחיל ללכלכך על הבוס מספר שתיים, ד"ר דרה, וטען שהוא לוקח קרדיטים על עבודות שלא שייכות לו.

חמש שנים אחרי שברח מאיזי אי, לדוקטור שוב נמאס. הוא ממש לא רצה להתפלש בבוץ של הנסיך החדש, והחליט לעזוב את אגף הנידונים למוות במטרה להקים חברת תקליטים משלו. בשלב הזה נותרו נייט, טופאק והאחרים בלי הגורו המוזיקלי, מה שלא הפריע לטופאק להשתולל על כל פראייר שנכנס לו לפריים.

בלילה של ה־7 בספטמבר 96', קצת יותר מחצי שנה מאז הושק האלבום שלו, טופאק הגיע עם שוג נייט ללאס וגאס כדי לצפות בקרב איגרוף של מייק טייסון וברוס סלדון במלון MGM Grand. בלובי הספיקו הם והפמליה להצטרף לקרב מאולתר שהתרחש שם, שהיו מעורבים בו גם חברי כנופיות מלוס אנג'לס. השניים יצאו מהמלון, נכנסו לב.מ.וו שחורה - נייט על ההגה וטופאק לידו - ונסעו לכיוון מועדון בעיר. ברגע שעצרו ברמזור בשדרות לאס וגאס, מישהו יצא מחלון קאדילק לבנה שעצרה לצידם וריסס אותם ביריות. שניהם נפגעו מהכדורים. נייט שרד. אחרי ששכב שישה ימים ללא הכרה בבית החולים, טופאק שאקור נפרד מהעולם. הוא היה רק בן 25.

ספרים שלמים נכתבו על הרצח הזה, ואינספור חשדות נבדקו במטרה למצוא אשמים. בין היתר הועלו ההשערות שהירי היה המשך ישיר של הקרב בבית המלון, שהאויבים מניו יורק הם אלה שרצחו אותו, וכנקמה נרצח הראפר נוטוריוס ביג כחצי שנה אחר כך. תרחיש אחר גרס ששוג נייט כבר רצה להיפטר ממנו, ורק נתן למישהו אחר ללחוץ על ההדק. האמת היא שעד היום לא נתפס הרוצח, והמוות הזה נחשב לאחת התעלומות הגדולות ביותר בשואו ביזנס.

ומה עם השורד שוג נייט? לא משהו. הוא אמנם ניצל ממוות, אבל סלל את דרכו לכלא די בחריצות. הוא היה מעורב בתקריות אלימות, בתקיפה, נעצר על הפרת שחרור על תנאי ומה לא. וכאילו לא יכול להיות יותר גרוע, בדיוק בזמן הזה התעוררה השותפה שלו לעסק לידיה האריס - אשתו של סוחר הסמים סטיב האריס, שהלווה לנייט את הכסף אי שם בתחילת הדרך - והחליטה שמגיע לה סכום מטורף שלא שולם לה במשך שנים. סך כל התביעות שלה הסתכם ביותר מ־100 מיליון דולר.

נייט ניסה לשמור על הבייבי שלו מתוך הכלא וגם אחרי שהשתחרר ב־2001, אבל כעבור חמש שנים הכריז על פשיטת רגל ואיבד הכל. גדול ככל שהיה, הוא נשאר מרושש. בלי החברים, בלי האימפריה, בלי החלום.

בקרוב: ביקור רופא

Death Row היא כבר פיסת היסטוריה. לקהל המעריצים אמנם נשארו האלבומים המצוינים והבלתי נשכחים, אבל יחד איתם גם מורשת האלימות המיותרת שהפכה את כל הטוב לרע; למרות שהצליח להוציא שלושה מאלבומי ההיפ־הופ החשובים ביותר בכל הזמנים, נייט לא היה יכול לברוח ממה שהתחיל בעצמו 20 שנה קודם לכן, וחזר אליו כמו בומרנג ב־200 קמ"ש.

ב־95' מת אריק "איזי אי" רייט כתוצאה מאיידס. הוא לא הספיק לראות את חברת התקליטים קורסת, אבל מספרים שעל ערש דווי דווקא כן הספיק להשלים עם ד"ר דרה. לא בטוח שהוא ציפה לסיום כל כך כושל, אבל בוודאי קיווה שחברו הוותיק ימצא שוב את הדרך לפסגה. ויש מצב שזה אוטוטו קורה: אחרי שחתם על היסטריות והיסטוריות מסוג אמינם ופיפטי סנט, בחודש הבא ישיק ד"ר דרה את האלבום השלישי שלו, Detox. אולי הוא יביא איתו בשורות חדשות לראפ הפופולרי והדלוח של ימינו. אולי דרה יזכיר לכולנו שלא משנה מה קרה בעבר, הוא עדיין אותו ראפר גדול ומפיק עצבני. לעזאזל, הוא עדיין מקומפטון.