להיות חרדי בפורים

פורים הוא חג נהדר, כי אין דבר יותר מרגש ומקסים מלראות אנשים, גם קשי-יום עם צרות בחיים, שמחים ומאושרים באמת - פשוט כי כך ציווה עליהם האלוקים. ממש כמו להניח תפילין. וזהו בעצם סוד הקסם של פורים החרדי והדתי: לשמוח רק כי זוהי מצווה לשמוח.

אבל עצם העובדה ששמחים כי צריך, לא אומרת שהחג הזה לא מלא ברגעי פולקלור קטנים ומשעשעים שחוזרים על עצמם מדי שנה. למשל:

להיות חרדי בפורים זה לנבור עוד מראש חודש אדר א' בסלסלאות קש ענקיות עמוסות ממתקים שלא היית אוכל בחיים, עבור משלוחי מנות לאלו שאתה עוד קורא חברים, ועוד להיפרד למענם מאלפי שקלים.

ובחזרה מאותה קנייה ממש, לרוקן מתיבת המכתבים מאות פרוספקטים חגיגיים וצבעוניים שמלאים בתיאורים הכי זוועתיים וקצת פחות חגיגיים - התרמה של מתנות לאביונים - ולהתרגז שאת הכסף הרב שהשקיעו בנייר הכרומו והדיו הצבעוני, יכלו הרי לתת לאותם אביונים שבפרסומים.

להיות חרדי בפורים זה להמר החל מכמה שבועות לפני החג האם אגדת גזירת החכם הירושלמי על גשם מדי פורים, כדי למנוע את הפריצות וחוסר הצניעות שבחוצות העיר, וסגירת הדיל שלו עם הקדוש ברוך הוא, תישמר לנצח נצחים ותעבוד גם השנה, או שתופר בקטנה, כמו בשנה שעברה, על-ידי בורא העולמים.

להיות חרדי בפורים זה שוב להרגיש יהודי בגלל כל הסיפור הזה של תענית אסתר, כאילו ששוב מישהו דאג ששמחת היהודי לא תהיה שלמה. ואתם, הגבאי ובעל הקורא אי-שם למעלה על בימת הקריאה, שתדעו שהאף האדום והכובע ההפוך שחבשתם כאילו לשעשע אותנו הצופים, לא מסתירים את העובדה שאתם רעבים ועצבניים מהצום, ומתים לאכול, והקהל שמוחה את המן רק מפוצץ לכם יותר את הראש.

מה גם שאני יודע, עם יד על אוזן המן, ואני מבטיח שיישאר בינינו, שגם אתם חושבים שהיה אפשר לסיים את כתיבת המגילה שלושה פרקים קודם לכן. קצת חוזרים על עצמם. מה, לא נכון?

להיות חרדי בפורים זה לחזור הביתה בערב מקריאת המגילה בבית הכנסת עליז ושמח, ופתאום לגלות שוב בהפתעה, כאילו שאותה בעיה לא הייתה בשנה שעברה, שאין משהו משעשע ומיוחד לעשות. ובמילים פשוטות: אין תוכניות. ואם יש כבר איזה מסיבה בשכונה, אז היא ממש "פאסנישט", שזה בעברית: ממש לא מתאימה. ואפילו ברשת ב' מזה כמה שנים שכבר לא משמיעים את הגשש החיוור בליל פורים.

להיות חרדי בפורים בבוקר זה שלאחר שחרית וקריאת מגילת אסתר פעם שנייה, כמצוות היום, לאכול ארוחת בוקר המורכבת מחטיפי ופל אגוזים ויין פטישים, ואז לצאת לסיבוב משלוחי המנות המסורתי יחד עם הילדים ומעטפות המזומנים המוחבאים מתחת לערימות החטיפים עבור המורים בחיידר של הבנים, ורצוי מאוד בדולרים. ולבל נשכח את הפקקים המטורפים בכבישים כי בחורי הישיבה, המתרימים עם הרכבים השכורים, חושבים שזה מאוד משעשע לחסום את הכביש בריקודי "חרבוינא זוכור לטויב" בפעם ה-20 היום. שיהיו בריאים.

להיות חרדי בפורים זה שוב להתחבט בשאלות הבאות: מה עושים עם הממתקים במשלוחים שקיבלנו שהם לא כשרים למהדרין. אולי ניתן אותם לשכנים המזרוחניקים? או לחילוני החבר לעבודה, שגם "נעבך" יושב כעת בעבודה (ע"ע להיות עובד חרדי במקום עבודה חילוני).

אבל אם זה לא כשר, אז מדוע להחטיא אותם? ושאלת השאלות ופסגת הדאגות: הרי עוד חודש בדיוק פסח - האם נספיק לנשנש את עד אז את משלוחי המנות, שהם חמץ גמור, אפילו לא קטניות?

להיות חרדי בפורים זה לקיים את מצוות עד דלא ידע בהידור וכוונה גדולה כשלפתע האחים הלא-דתיים שמקיימים את מצוות "עד דלא ידע" כל סוף שבוע, בריתה או חתונה, יוצאים על-ידי חובת המצווה רק במופע תמים של כוכבי ערוץ הילדים ברחוב דיזנגוף בתל אביב או בתהלוכת הליצנים המסורתית בחולון. איזה מתוקים.

להיות חרדי חכם בפורים זה להיעלם מהבית למשך כל היום, ובערב לחזור הביתה ולגלות ליד הדלת עשרות משלוחי מנות. אבל להסתכן בכך שבשנה הבאה המכרים ישמרו לך טינה ויכניסו אותך לרשימה השחורה.

להיות חרדי בפורים זה לשיר שוב שירי חג מסורתיים כמו "ליהודים הייתה אורה" ב-50 לחנים. את מש...משנכנס אדר, שזה בכלל שיר לראש חודש אדר. והאקסטזה תגיע לשיאה בלהיט הפורימי של כל הישיבות במאה ה-20, ששרים את "חרבוינא זוכור לטויב" בכוונה ובעיניים עצומות, כאילו שחרבונא הזה היה מל"ו הצדיקים שהמית ותלה את עצמו על עץ בתוך אוהלה של תורה.

להיות ילד חרדי בפורים זה לעשות סוג של הימור עם החברים מי הדוד הראשון שיפול מיין הפטישים, ובלבך להתפלל שזה רק לא יהיה האבא שלך שיעשה את הבושות לפני החברים המשועשעים והמרחמים.

להיות ילד חרדי בפורים זה להתנדב לתת את משלוח המנות לגביר של השכונה, כדי לזכות אולי במנה כפולה של דמי פורים. ולהתאכזב שהעוזרת הפיליפינית היא זאת שפתחה את הדלת

להיות ילד חרדי בפורים זה לעשן סיגריה בפעם הראשונה וללא ברכה.

להיות ילדה חרדית בפורים זה להתחפש באותה תלבושת לבנה במשך 12 שנה: כלה. מלכת אסתר. סתם מלכה. שושבינה. נסיכת המצוות.

סתם נסיכה. וכן הלאה.

ואסיים בנימה אישית, שלהיות אני בפורים זה אומר לא להתחפש מאז גיל 9, אפילו לא באיזה אביזר משעשע או כובע מוזר. ככל הנראה שורש הבעיה נעוץ בכך שאי-אז התחפשתי לילדה בקוקיות בשמלה וזה היה כה מוצלח, עד שחברותיה של אחותי בשכונה הרחובותית שבה גדלתי הציעו לי להיות הקופצת הראשונה בחבל. זרמתי איתן. ניסיתי לקפוץ - ומעדתי כבר על הניסיון הראשון - ומצאתי את עצמי  בתפקיד "המגלגלת" כל אותו פורים.

סוג של טראומה אולי? פסיכולוג באולם? מישהו?

פורים שמח.