אמון הציבור נדרס בבית המשפט

"המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו".

זה ציטוט מפסק דין שניתן לפני יותר מעשור, בפרשיית הרצת מניות הבנקים, וקבע תנאים שבהם יוכל נאשם לזכות בהגנה מן הצדק, נוכח התנהגות רשויות המדינה כלפיו. נזכרתי באמירה זו, דווקא במקרה ההפוך, שבו נגזר על מרק פטריק, שנהג כשהוא שיכור, עלה על אי-תנועה ופגע בשתי נערות, שעמדו עליו - אי מוגן המיועד לשמור על הולכי רגל - וקטע את ימי ילדותה של שחר גרינשפן, ואת סיכוייה לחיות חיים נורמליים, לתמיד, עונש אבסורדי בקולתו המופלגת, על פי הסדר טיעון, שקיבל אישורה של שופטת תעבורה בפתח-תקווה.

אני מודה שבתחילה סירבתי להגיב ולהביע דעה על תבשיל משפטי זה, משום שלא האמנתי למקרא הכתבות, בהיותי משוכנע שחסרים בתמונה שצוירה פרטים חשובים, שיש בהם כדי ליטול את העוקץ מהביקורת והזעם הציבורי. להוותי - כיערו הפרטים שנחשפו מאז את התמונה והעכירו את מצב רוחי.

אנסה לעשות סדר בדברים, נוכח מבול התגובות, המושגים וגלגול "האשם" בתוצאה האומללה, מגוף אחד למשנהו.

הסדר טיעון

הסדר הטיעון הוא "רע שאי אפשר בלעדיו", חזרו וקבעו מלומדי המשפט על אף הבעייתיות המוסרית והציבורית שיש בו; ולא משום ההקלה על העומס בבתי המשפט אלא משום שיש בו תמהיל של קניית סיכוי וסיכון. רוב רובם של הסדרי הטיעון נעשים על רקע קושי ראייתי להוכיח את העבירה המקורית המיוחסת לנאשם כשעדיף למדינה להסתפק בהרשעה בעבירה חמורה פחות ובלבד שהאיש ייענש. הנאשם קונה סיכון שבית המשפט לא ירשיעו בכל זאת בעבירה המקורית.

נכון שיש מקרים בהם נעשה ההסדר בשל נסיבות אישיות אומללות של הנאשם (כמו מחלה סופנית וכו') אולם עיקרם של ההסדרים מתבצע על רקע חולשת הראיות. מסיבה זו, וכיוון שהתביעה רשאית להגיש כתב אישום, לשנותו או לבטלו, נהוג לסכם הסדר טיעון בהודאתו של נאשם בעבירה פחותה יותר תוך השמטה של העבירה החמורה מכתב האישום.

לאחר אישור פורמלי, מונח בתיקו של בית המשפט כתב אישום חדש שבו מיוחסת לנאשם עבירה קלה יותר. אם, לדוגמה, אכן היו קשיים ראייתיים במקרה שבו אנו עוסקים, בשל חקירה כושלת של המשטרה ולא היו הוכחות מספיקות להיות הנהג שיכור או לעובדה שעלה על אי תנועה או מדרכה, היה זה לגיטימי מצד התביעה להגיע להסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום והנהג יואשם בעבירה קלה הרבה יותר כגון "נהיגה בקלות ראש". 

למען ההגינות יש להודות שבית המשפט העליון הורה לנו לכבד הסדרי טיעון, תוך שהוא סומך על הגינותה ומקצועיותה של התביעה כשהיא ממלאה את תפקידה כמגן הציבור וכמי שחומר הראיות פרוש בפניה אולם עד כאן ולא יותר.

חשוב לזכור את האמרה: "אל תהיה צודק - היה חכם". תובע חכם וכל מי שאחראי עליו, צריך לפעול בתום לב, בשום שכל ובמקצועיות כדי להחליט מתי ראוי להגיע להסדר טיעון, כיצד לשנות את כתב האישום ואיך לשכנע את בית המשפט, שכן זו חובתו בכל טיעון לעונש, שההסדר יהיה ראוי ומוצדק.

ההתנהלות הבלתי נתפשת

קשה להבין את התנהלותם של כל הגורמים במקרה הנוכחי: החל מהתביעה המשטרתית שכפי שהתברר, היו בידיה ראיות מספיקות על מידת השכרות של הנאשם והעובדה שעלה על אי תנועה (ואין זה משנה מאיזה כיוון הגיע). במקרה כזה אין מקום להסדר טיעון משום שהראיות לעניין זה מוצקות, ואם כבר נעשה הסדר - בהנחה שהתביעה נהגה בתום לב ובהגינות כלפי הציבור וכלפי הנאשם - חובה הייתה לתקן את כתב האישום באופן שתוצג בפני בית המשפט עבירה קלה הרבה יותר.

זאת ועוד: נוכח הפגיעה הבלתי הפיכה בילדה שחר גרינשפן חייבת היתה התביעה לשמוע דעתה של המשפחה על ההסדר למרות שאין חובה בחוק לעשות כן, שמדובר בעבירות תעבורה. במהלך נבירתם של אנשי התקשורת בתיק, התברר שהסדר הטיעון נערך על-ידי עורך דין שהיה באותה עת מועמד לכהונת שופט תעבורה ואכן נבחר לכהונה לאחר הצגתו הראשונית של ההסדר ומכהן לצד השופטת שאישרה אותו. נכון שאין בכללי האתיקה השיפוטית סעיף האוסר הופעה של אבי השופט המכהן בפני עמיתתו באותו בית משפט ולהופיע בפניה, אך הטעם הטוב וטעמים אתיים בלתי כתובים, כמו החשש מפני לזות שפתיים חייבו העברת הדיון בתיק לבית משפט אחר מזה שבו מכהן מי שהגיע להסדר הטיעון ואביו מופיע במקומו.

התוצאה

כיוון שלא תוקן כתב האישום ונותרו בעינן העבירות החמורות מאוד כלשעצמן, אפילו בלי להתייחס לתוצאה הנוראית שאמללה משפחה שלמה, חייבת הייתה השופטת הנכבדה (כבר בשלב הראשון) לדחות את ההסכם בשתי ידיים למרות אותה הנחייה של בית המשפט העליון לכבד הסדרי טיעון. לא רק משום שלא נתקיימו במקרה זה ההנחות שהביאו את בית המשפט העליון לאותה הוראה, אלא משום שנוכח חומרתם המופלגת של העבירות בכתב האישום והתוצאה הנוראה, חייבת הייתה השופטת הנכבדה לקבוע ש"המדובר במקרה שבו המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו".

וחבל!

כמי שכיהן במערכת אכיפת החוק 27 שנים, דואב לבי על הפגיעה הנוספת והמיותרת בתדמיתה הציבורית, באמון הציבור בה, וככזו המתווה את הדרך וקובעת נורמות התנהגות ראויות.

שלי טימן, שופט בדימוס בבית המשפט המחוזי בתל-אביב