"לפני כל הופעה עדיין נוקשות לי השיניים"

למרות שהייתה יכולה להרשות לעצמה לנוח על זרי הדפנה, מיריי מתייה לא נחה לרגע. בתו של סתת מצבות, שגדלה עם 14 אחים ואחיות, יכולה לזקוף לזכותה נתונים מדהימים: 45 שנות קריירה, 150 מיליון עותקים מאלבומיה שנמכרו ברחבי העולם, 1,200 שירים שהקליטה בתשע שפות שונות, תואר אבירות של מסדר האמנויות הצרפתי ומדליית כבוד מטעם ממשלת רוסיה.

אבל מיריי מתייה (Mireille Mathieu), איך לומר, היא לא בדיוק מהזן שנח. בגיל 65, היא ממשיכה לכבוש קהלים חדשים ובמות, להקליט ולהאמין חזק באלוהים, בישו שליחו ובתפיסת עולם שגורסת כי מוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לומר שהיא אוהבת.

ולפני 45 שנה: מתייה שרה את "Mon Credo" 

באפריל הקרוב תגיע מתייה להופעה ראשונה וחד פעמית בישראל, בהיכל נוקיה בתל אביב ב-9 בחודש. "אני מאוד גאה להופיע בארץ המובטחת", היא אומרת בראיון בלעדי ל-ynet, "ישראל היא ארץ קדושה. אצלכם, אחרי הכל, ישו נולד וכקתולית, אין מקום מרגש מזה". מתייה, שתגיע ארצה עם אמהּ ואחותהּ, חולמת לבקר בהר הזיתים, בכותל המערבי ובבית לחם. "מדינה שבה נפגשות הדתות השונות, חייבת להיות פתוחה ומסבירת פנים", היא אומרת, "אני משוכנעת שזה יהיה מסע של גילויים".

הזמרת שזכתה לכינוי "הנערה מאביניון" ומוכרת בזכות שירים כמו "Mon Credo" או "Paris En Colere", שיר הנושא מתוך סרטו של רנה קלמנט שמלווה את עזיבתם של הכוחות הגרמנים את פריז בשנת 1944, מאמינה שההצלחה נגעה בה גם בזכות הביוגרפיה האגדית שלה. "נולדתי באביניון, בדרום צרפת. הבכורה מבין 14 ילדים. אבא שלי היה סתת שמגיל צעיר דחף אותי לשיר", היא מספרת, "גרנו בבית צנוע, בלי מים זורמים. את המים שאבנו מהבאר. כשעזרתי לאמא לטאטא ולנקות, המטאטא שימש לי מיקרופון".

 מיריי מתייה. "עברית זה קלי קלות לעומת פינית"

את בית הספר עזבה בגיל 13 וחצי. "לא אהבתי ללמוד", היא אומרת, "בשיעור גיאוגרפיה דיברו על כל מיני מקומות וחשבתי לעצמי שלעולם לא אכיר אותם. אבל לאלוהים היו בשבילי תכניות אחרות". ביחד עם אחותה מוניק, שכיום מנהלת את עסקיה, עבדה מתייה הצעירה במפעל לייצור מעטפות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. "קמנו מדי יום ב-4 בבוקר. רכבנו על אופניים כדי להגיע לעבודה ושמחנו בחלקנו".

עם המלכה אליזבת. שרה בתשע שפות (צילום: Gettyimages)

דני קיי התקשר למאפייה

הנסיעה הראשונה לפריז היתה לדבריה כמו לנסוע לסוף העולם. אחרי שמונה שעות ברכבת איטית היא נחתה בבירה עם מוכנות לעבודה קשה. "סטארק לימד אותי כל מה שאני יודעת", היא אומרת, "למדתי מאפס איך להביע את עצמי, איך לנוע על הבמה, איך להשתמש בקול ולשמור עליו. היום אין לזמרים צעירים זמן ללמוד את המקצוע, הם מוציאים שיר שהופך להיט וישר מכתירים אותם ככוכבים, אבל לשיר זה מקצוע והקול הוא שריר שחייבים לעבד.

"לי היתה הזכות ללמוד מז'אנין רייס, שעבדה עם מריה קאלאס וזמרי אופרה גדולים אחרים. זו היתה עבודה מאלפת. הייתי במקום ובזמן הנכון וחשוב לא פחות - מצאתי מנהל נכון בשבילי".

איך מסתדרת נערה בת 15 רחוק מהבית ומהמשפחה?

"זה היה קשה. באביניון יֲשנו חמישה ילדים במיטה, ופתאום מצאתי את עצמי בפריז במיטה משלי. זה הפחיד אותי. דודה שלי ליוותה אותי והשגיחה עליי כדי להפוך את החוויה לפחות טראומטית. עד היום אני זקוקה לקשר המשפחתי. למעשה יש שני דברים חשובים בחיי - המשפחה והמקצוע".

דני קיי. "ממנו למדתי לכבד את הקהל" (צילום: Gettyimages) 

זמן קצר לאחר מכן החלה מתייה לנסוק במסלול ההצלחה. היא הופיעה בארצות הברית בתכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, יצאה לסיבוב הופעות עם השחקן והקומיקאי האגדי דני קיי ושיתפה פעולה עם טום ג'ונס באנגליה. "כשנפגשנו לראשונה, לא היה לי מושג מי הוא דני קיי. באביניון לא הכרתי אף אמן אמריקני ולמען האמת גם לא דיברתי מילה באנגלית. למדתי הכל בעל פה, זה היה מטורף", היא מצטחקת, "דני קיי היה מקסים, כמו כל הגדולים שפגשתי. סיפרו לו את סיפור חיי והוא אמר שהוא חייב לדבר עם הוריי, למרות שגם הם לא הכירו אותו.

"הוא צלצל לטלפון היחיד בשכונה, שהיה במאפייה. בעל המאפייה צעק להוריי שיש אדם בשם דני קיי שמחפש אותם. אבא שלי לא הבין מילה, אבל דני קיי חיקה את מוריס שבלייה. זה היה מאוד מצחיק. הוא היה מלא קסם, כשרון ענק ומקצוען, אבל יותר מכל אדם יוצא דופן שגילה ענווה ורוך כלפי כל מי שנקרה בדרכו. עבדתי עם אנשים נפלאים שלימדו אותי את המקצוע. ממנו למדתי לכבד את הקהל".

לשיר זו שליחות?

"זו מתנה מאלוהים. כמו חמצן. בשבילי לשיר זה כמו להתפלל. אני חושבת שבמקצוע הזה, כמו בחיים, שום דבר אינו בטוח ובכל יום אתה לומד דברים חדשים. אם אדם חי בתחושה שהוא יודע הכל, הוא בבעיה רצינית".

מדונה ממציאה את עצמה בכל פעם מחדש ומה שבולט אצלך, זה דווקא ההיפך. מה סוד ההישרדות שלך?

"אני לא מפחדת ממשמעת עצמית. חשוב לי גם כאישה וגם כמי שבחרה באמנות כדרך חיים, לשמור על היגיינה מסוימת. אני לא מעשנת, לא נחשפת לשמש, דואגת מאוד לעור ולפנים שלי, אוכלת הרבה דגים וירקות ושומרת על עצמי. על הבמה, עם זאת, אני משתדלת לגרום לאנשים להרגיש".

הצרפתייה שלנו בסין

מתייה, מהזמרות הצרפתיות הראשונות שזכו להצלחה אדירה גם מחוץ לצרפת, היתה אחת הכוכבים המערביים הראשונים להופיע ברפובליקה של סין. "שאלו אותי הרבה פעמים מדוע דווקא אני הצלחתי לפתוח את השער לקהלים מחוץ לצרפת ואני חושבת שזה קשור לאותנטיות", היא אומרת, "לא ניסיתי לחקות אף אחד, נשארתי אני, עם המבטא הצרפתי ובלי תסביכי נחיתות מול המוזיקה האנגלוסקסית.

"אני מבינה את המשיכה לאנגלית, אבל תחושת נחיתות מולה עלולה לגרום לנו לאבד את השורשים שלנו. אני גאה בשורשיי. לואי פסטר אמר: 'אינני שואל מה צבע עורך או מה דתך, אך אמור לי מהו הצער שלך'. גם בטהובן אמר: 'שיר את צלילי פעמוני הכנסייה שלך ותגרום לעולם לשיר'. אני מאמינה שאם אתה שר על עולמך שלך, ממנו אתה בא וממנו נובעים הכאבים והשמחות שלך, אנשים יתחברו אליך".

מתייה בפעולה. "לפני כל מופע נוקשות לי השיניים"

הקלטת אלבום משירי אדית פיאף בצרפתית ובגרמנית. לא מוזר לשיר פיאף, הדגל של השנסון הצרפתי, בגרמנית?

"זה הומאז' לזמרת ענקית שאני מעריצה מאז ומתמיד. בתחרות הכישרונות הצעירים שבה התגליתי שרתי את "Jezebel" של פיאף. במשך שנים חלמתי להקליט אלבום משיריה כדי להודות לה בדרכי, כי אני חושבת שהיא גראנד דאם ושאיש לעולם לא יוכל להחליף אותה. עוד כילדה, כשלא הבנתי את כל הטקסטים שלה, הקול הענק הזה שלה היה כמו אגרוף לבטן".

לאורך השנים שיתפה מתייה פעולה עם זמרים שונים, הופיעה עם פרנק סינטרה ודין מרטין והקליטה עשרות דואטים, בין היתר עם פלסידו דומינגו, טום ג'ונס ושארל אזנבור. "זה מקצוע נפלא שמאפשר לך לפגוש בדרך אנשים נהדרים ואני אוהבת לעבוד ביחד כי זה תמיד קשור במפגשים ובזכרונות נפלאים", היא אומרת, "כשאת שרה עם אמן אחר, בדרך כלל מדובר בקולגות שאת מעריכה ואוהבת.

"לשיר עם פלסידו דומינגו, למשל, זו זכות גדולה. הוא משך אותי מעלה וזה מאפשר לצמוח ולגדול. כשאת שרה עם אנשים שכאלה, את חייבת לנסות ולטפס לגבהים שלהם. אני מודה שלפני ששרנו ביחד לא ישנתי לילה שלם מרוב התרגשות. בדיעבד, כמו עם כל הגדולים, התברר שמדובר באדם מקסים".

למרות כל השנים והניסיון הרב, יש עדיין פרפרים בבטן?

"כמובן. זה נעשה יותר ויותר גרוע. אני מגיעה לאולם שבו אני מופיע כארבע שעות לפני המופע כיוון שיש לי צורך להרגיש את המקום. מבחינתי, זה כמו להיכנס לקתדרלה.

זה ריטואל שלם וברור שאני עדיין מתרגשת. לפני כל מופע נוקשות לי השיניים ואני רצה לשירותים כל 5 דקות".

דיברת על הפערים בין התקופה שבה למדת את המקצוע לבין העידן הנוכחי שבו בבוקר נולד כוכב ובערב הוא כבה. מה לדעתך הסכנה המרכזית בכוכבות מהירה?

"תכניות הריאליטי הן אשליה ששמה במרכז תשומת הלב הציבורית צעירים מוצלחים יותר או פחות שייעלמו ויישכחו במהירות. קריירה זקוקה לידיים שיידעו לנתב אותה. אמן בראשית דרכו צריך לדעת שאין במסלול הזה מתנות חינם. זו עבודה קשה ואנחנו כלום בלי הקהל.

"זה לא מקצוע לאנשים שבירים וכדי להצליח בו, חייבים להיות חזקים. לפני הכל, כולל הכישרון, מה שחשוב זו עבודה יומיומית, קשה ומתעקשת. יש לי מזל שאני חיה את התשוקה שלי. זה עושה את כל העסק הזה להרבה יותר קל".