חינוך ב"חממה" אינו טוב יותר

שני סוגי אמהות פוקדים בשלהי עונת מעבר זו את קופות החולים. האחת חוששת כל הזמן לבריאות ילדיה ועל כן את החורף היא העבירה עם צאצאיה בבית. מדוע לשים את הילד בגן אם שם הוא יכול להידבק מילדים אחרים? כאן, בבית אני יכולה לשמור עליו היטב, הטמפרטורה קבועה, אין גשם ואפשר לשמור על הילד מכל חיידק שעלול לצוץ מגרונו של ילד אחר. "כשהייתי ילדה, שיחקנו בבוץ כמו משוגעים", היא מספרת. "האם אני משוגעת שאשלח את ילדי לאותה מציאות?"

אמא אחרת דווקא מעדיפה שילדיה ילכו לגן. אולי הם יתקררו, אולי ישחקו בבוץ ויתלכלכו, וכנראה שהם ידבקו מאחרים. אלא שלטווח הארוך, דווקא החשיפה

לעולם הרחב, מחסנת את הילד ומעניקה לגופו יכולת טובה יותר לעמוד מפני מחלות בעתיד. מחקרים מראים כי ילדים ששמרו אותם ב"צמר גפן" הפכו להיות חולים יותר, בהיותם בלתי-מורגלים להתמודד עם מחלות. במשל זה, המנוסח לאימהות ולאבות כאחד, ההיסטריה של ההורים לא שמרה עליהם - אלא להיפך.

דבר דומה מתרחש במערכת החינוך הדתית מצידם של ההורים. כציבור דתי, אנו נוהגים להסתכל על חבורות של "חפיפניקים" ו"דתלש"ים" במידה לא מעטה של פחד, ולייחל לעצמנו שבנינו לא יהיו כאלה.

מסיבות שונות קל לנו להאמין שאותם "כישלונות חינוכיים" צמחו בחינוך שלא היה מוקפד מספיק. אלא שמי שילך לאותם "מוקדי החפיף" ויבדוק היטב, יגלה, כי הם אינם מורכבים דווקא ממי שגדלו במערכות חינוך פתוחות. קיימים שם בוגרי "נועם" לצד בוגרי ממ"ד, אלו שבאו ממשפחות בדמותם ואלו שבאו ממשפחות "חזקות", כאלה שגדלו בחינוך מסתגר וכאלה שגדלו בחינוך פתוח.

רבים בחינוך החרדי-לאומי מטילים את האחריות לאותה "חפיפניקיות" על הציבור הפתוח יותר, אלא שלמעשה היא תוצר של החינוך שלהם. יתרה מכך, אם בחינוך פתוח האדם המורד יישאר במקרה הפחות טוב "חפיפניק", הרי שבחינוך המסתגר התלמיד המורד יעדיף, לעתים קרובות יותר, לבחור להיות דתל"ש. שם, בעמק הדתל"שים, רבים מאוד מיושביו הם דווקא בוגרי אותה מערכת חינוכית לתפארת שחשבה שבחממה טוב יותר לגדל ילדים.

קונספציות חינוכיות עולות וצצות כפטריות אחרי הגשם בציבור הדתי. בכל רגע קם מישהו עם ג'וק חדש ומשכנע את כולם שזו הדרך הנכונה לחינוך. פעם דובר על פנימייה, היום על הפרדה מוחלטת, תלמוד תורה, שיטה אלמונית ושינון פלוני. לרוב זה ילווה בדה-לגיטימציה כלפי האחרים שלא נספחו לאותו מחוז, ומי שייוותר במוסד ה"רגיל" יקרא מעתה "דתי לייט", ובכל פעם ההצדקה לכך תהיה: "היום זה לא מה שהיה פעם". פעם זו הייתה ההשכלה שהובילה להסתגרות, אח"כ הטלוויזיה וכיום האינטרנט.

מה שהיה הוא שיהיה

הורים רבים אינם מבינים שהבעיות החינוכיות הן אוניברסליות ותמידיות, ולא הומצאו דווקא כעת עם עידן האינטרנט. היצר הוא לא חידוש של העשור האחרון וגם לנו כילדים היו פיתויים רבים וקשיים חינוכיים אחרים.

לא משנה היכן הילד יגדל, יש לו יצר וסקרנות שקשה להעלים. אם עוד מגיל צעיר ביותר, הרגלנו אותו לדעת להבחין בין טוב ורע ולהיות מסוגל לחשוב באופן עצמאי וביקורתי על העולם הסובב, כשיגדל, סיכוייו להיות מחוסן גבוהים יותר. לעומת זאת, אם נשים אותו בחממה, סביר יותר שיתקשה ברכישת כלים חשובים אלו. אותה שובבות בריאה שילד בממ"ד רגיל ומעורב נחשף אליה בגיל צעיר, תתפרץ ככל הנראה, גם אצל מי שלומד בחינוך מסתגר. אלא ששם, זה עלול לקרות, בזמן ובמקום שבו מקומם

של ההורים והמערכת החינוכית זניח יותר.

הזמן הרב כבר מאפשר לנו להביט לאחור ולהבין שבהכללה רחבה, הורי יישובי "החממה" לא הצליחו ליצר זן משובח יותר של אדם דתי, מאשר מה שהצליחו ההורים בחיפה או בגבעתיים.

המציאות מלמדת שמי שגדל במוסד חינוכי המציג עולם מורכב, על אנשיו, תרבויותיו וחולשותיו, יקל עליו להשיג, לא רק בריאות דתית טובה יותר אלא גם חוזק ערכי ועומק רוחני.

• הכותב הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה