מאבק המתנגדים בחסידים, 2011

מקור הסמכות: החוויה

התחום הדתי כמובן לא התחמק מהתהליך הזה. אנשים שמבקשים בזמננו להעניק לחייהם מימד דתי (הם בדרך כלל ידברו על מימד "רוחני"). רוצים להרגיש משהו, ואם לא ירגישו, אם לא יתרגשו, בדרך כלל לא יבואו על סיפוקם.

החוויה הופכת למקור של סמכות: היא קובעת עבורנו האם אנחנו בקשר טוב עם האלוהות, או לא בקשר עמה בכלל. החוויה היא שמעניקה משמעות עבורנו לדתיות, ולא הטקס שנערוך, מסורתי ועתיק ככל שיהיה. 

נגד הכיוון המערבי

אבל מה חדש בכל זה? האם לא היתה רוחניות יהודית מימים ימימה? האם רק עכשיו גילו יהודים שתנועת הלבבות היא דרך המלך לקשר אותנטי עם האלוהות? ובכן, ודאי שעצם השאיפה לחוויה דתית רוטטת, עצם הכמיהה לאקסטזה מיסטית וגודש רגשי של אהבת האל אינם חדשים. אלא שעד היום כמעט תמיד היו השאיפות והכמיהות הנאצלות הללו מהודקות היטב בין ספרי הקבלה. והקבלה תלויה במצוות.

אכן, לאורך דורותיה היתה המיסטיקה היהודית מעוז של שמרנות. בניגוד למיסטיקנים הנוצרים למשל, שתכופות יצאו כנגד הכנסייה וסדריה, המקובלים שלנו גרסו שהמצוות עצמן הן הכלים הטובים ביותר ליצירת קשר אמיתי עם האלוהות.

המיסטיקה היהודית הגשימה עצמה על פי רוב דרך המצוות, בין אם על ידי מציאה של משמעויות נסתרות בהן (בקבלת המאה ה-13), בין אם על ידי הלבשת "ייחודים" ו"כוונות" על גביהן (בקבלת צפת), ובין אם על-ידי קיומן וביצוען ב"דביקות" או ב"כוונה" (בחסידות).

הרבנים המנסים להתנגד לכיוון הזה (וזה ממש לא עניין של מחנה פוליטי – ישעיהו ליבוביץ טען ש"עבודה דתית שנעשית מתוך דחף פנימי... היא כעין עבודת אלילים") הולכים למעשה נגד הכיוון הכללי אליו מתקדמת התרבות המערבית.

אם הם יכחישו את חשיבותה של החוויה הפנימית הם יהפכו לבלתי מובנים ובסופו של דבר בלתי רלוונטים עבור תלמידיהם. הדרך היחידה שבה הם יכולים לשמור הן על התלמידים והן על המצוות היא למצוא דרך לשלב מחדש בין הרוחניות להלכה. זהו אתגר לא פשוט, מפני שלעיתים קרובות נראה ששתי אלה שונות מאוד זו מזו, אבל רמזים איך לעשות כן אפשר לקבל מחסידות ברסלב. וכן, גם מקרליבך.  

• תומר פרסיקו מלמד בתוכנית לדתות זמננו  המהווה חלק מלימודי תואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.