יש תקווה?

שלום, מוכר האופניים, יושב על כיסא של כתר פלסטיק ומיישר את הרגליים על כיסא קטן אחר. השמש החורפית שצצה פתאום הוציאה אותו לקצה החנות שלו. מאחוריו נפרס רקע מבולגן של פנימיות ישנות, ונטילים עייפים וכמה זוגות אופניים שראו ימים יפים יותר, אבל כבר לא יכולים לספר עליהם מרוב שזה היה מזמן. בדיוק 50 שנה הוא כאן, בסמטה קטנה שיוצאת מהשוק. מספיק קרוב בשביל לשמוע את הצעקות של הירקנים, מספיק רחוק בשביל שזה לא נורא יפריע. יש לו פרצוף של אחד שכבר ראה הכל, ברוורס, הצידה ובחזרה, אבל לא נתן לזה להרוס לו: בשלוש דקות של שיחה הוא מתבדח איתנו חמש פעמים, ובשאר הזמן שומר על חיוך קבוע.

איתנו זה אני ואבא שלי, שלפני 62 שנים נולד בסמטה הזאת, ועכשיו מזכיר לשלום איך פעם הוא היה לוקח ממנו בהשאלה זוג אופניים - פעמיים בחודש, לעשר דקות כל אחת - כדי להעמיס עליו את הגוש שאמא שלחה אותו להביא מהמוכר של הקרח.

הם נהנים מהנוסטלגיות האלה, אבא שלי ושלום. בהתחלה אני מניח שזה פשוט כי אנשים תמיד אוהבים להיזכר איך היה פעם, אבל זאת רק תחילת הסיבוב שלי בשכונת התקווה. עוד מעט אגלה שהאנשים כאן פשוט אוהבים יותר להיזכר איך השכונה היתה פעם מאשר לראות איך היא עכשיו.

כאן הרוויחו 15 מיליון

לא משנה מה אומרות המפות הרשמיות של תל אביב, שכונת התקווה תמיד התחילה בשבילי ברמזור הקטן שבקצה הדרומי של רחוב יגאל אלון. מיד אחרי שפונים שם ימינה צריך להחליט אם ממשיכים ברחוב ההגנה לכיוון המגרש של בני יהודה, לוקחים שמאלה לתוך השוק, או לוקחים שמאלה חזק לרחוב האצ"ל, שרוב האנשים מכירים בתור הרחוב של המסעדות. שער הכניסה הזה הוא המקום שאליו הגיעו האבו־עלים של התקווה עם המכוניות האמריקאיות שלהם כדי לעשות חראקות בשנות ה־60 וה־70. כמו דריפטינג של ימינו, רק במעגל קבוע ועם יד שמאל מחוץ לחלון כמעט עד הקו של הכתף. אם תשמעו חריקות באזור הזה היום, הן יהיו כנראה של נהג מונית שירות שקלט בזווית העין איזה שישה שקלים שעומד על המדרכה ומרים את היד כדי שיאספו אותו.

אני מחנה את האוטו באחד הרחובות הקטנים שמסתעפים מהאצ"ל - במקביל למדרכה שמחלקת החניה של העירייה השאירה באפור, כי כאן זה תל אביב, אבל לא באמת - וצועד בחזרה כמה מטרים אל הרחוב הראשי. דברים השתנו כאן בשנים האחרונות, וזה לא רק שלשיפודים קראו פה פעם סיחים.

קשה להבחין בזה אם ההיכרות שלך עם הרחוב המיתולוגי הזה מסתכמת בלאפה מזדמנת אצל אווזי, אבל בין המאפיות של הפיתות העיראקיות למרקיות של הקשישות התימניות נדחסו עסקים קטנים שהוקמו כדי לתת מענה לפלח האוכלוסייה החדש של השכונה: פליטים ועובדים זרים. פתאום יש פה חנויות של הכל בדולר, וכאלה שמוכרות סלולריים שלא צריך להתחייב בשבילם לשלוש שנים, וכל מיני צ'יינג'ים שאפשר להחליף בהם שקלים לכסף שיש מה לעשות איתו באפריקה ובאסיה. בחלק מחנויות התבלינים הוותיקות כבר מוכרים תבלינים לאנשים שלא שמעו אף פעם על חוואייג', הל או בהרט.

העסקים הגדולים יותר הם עדיין המסעדות מפעם, רק שחלקן מציעות עכשיו כל מיני דילים מוזלים על גבי שלטים זמניים שתלויים ברישול. כשהייתי ילד יכולת לעצור כל עשרה צעדים באיזה קיוסק ולהתחמם עם סחלב רותח בשיא החורף, או לשטוף לעצמך את הנשמה עם פלודה - ככה אומרים בפרסית ברד, ומוסיפים מי ורדים בשביל הטעם - בשיא הקיץ. חלק מתחנות ההתרעננות האלה עדיין קיימות, אבל הן מוכרות רק למקומיים הוותיקים ביותר. מצד שני, דווקא בכל מה שקשור למגורים, נראה שמישהו ברחוב הזה לחץ על הכפתור של הפאוז.

מבחוץ לא השתנה כלום: התקווה היא עדיין אוסף אקראי של קוביות בטון מלוכלכות ומדכאות, אם כי אני שומע שעאלק־יזמים שכחו את המצפון שלהם בכניסה לעובר ושב, וחילקו כמה מהדירות הזעירות לכוכים קטנים יותר כדי שהדיכאון יחלחל גם פנימה. כשהמדינה היתה צעירה מילאו את הדירות האלה משפחות של עולים מתימן ומעיראק, לפעמים עם עשר נפשות או יותר. 60 שנה אחר כך אפשר למצוא שם שוב עשרה דיירים בשני חדרים, רק שהפעם הם מאריתריאה, ולא בטוח שכולם מאותה משפחה.

התושבים הוותיקים והחדשים עומדים ביחד על המדרכה של האצ"ל, מצטופפים יחד בתחנות האוטובוס, מזמזמים ממקום למקום עם שקיות צבעוניות מלאות במצרכים בתוך ההמולה הכללית. בזמן שאני ואתם מתבכיינים על מחירי הדלק, האנשים האלה אשכרה מודאגים מהתייקרות החלב והלחם. על הגגון של אחת מתחנות הטוטו הוותיקות נכתב בגדול ש"כאן זכו ב־11 מיליון וגם ב־4 מיליון". אני חושב שזה אמור להפיח תקווה גם בתושבים שהגיעו לא מזמן, וגם באלה שעוד זוכרים את הימים של החראקות.

כאן יש משלוח מהירקן עד לאוטו

אף אחד בשכונת התקווה לא יודע איך היא התארגנה על שם כזה. הרי בתקופה שהיא הוקמה, אפילו "משכנות ג'חנונים" היה אופציה הגיוניות יותר. אז הלכתי ובדקתי, ועכשיו אני יכול לספר לכם את סיפור הזוועה שהוביל לשם הכי אופטימי בעולם.

אז ככה: באמצע המאה ה־19, בערך באזור שעליו יושב היום בית הספר "שבח מופת", כמה משפחות נוצריות מגרמניה ומארצות הברית הקימו חווה חקלאית. Mount Hope קראו לה, והרעיון הכללי היה לקרב את תושבי ארץ הקודש לעבודת אדמה, ואם אפשר אז גם קצת לג'יזס כרייסט. שלוש שנים אחרי שהוקמה עלתה על החווה כנופיה של חמישה ערבים. הם שחטו את אחד הגברים, דפקו מכות רצח לעוד אחד, אנסו שתיים מהנשים ובזזו את כל השאר. זה היה הסוף של היוזמה החוואית, אבל מקימי השכונה הסמוכה רצו לעשות קצת כבוד לנרצחים, אז הם לקחו מהם את הקטע של ה־hope והלבישו אותו על הרחוב המרכזי שלהם. שנתיים אחר כך כבר יאכלס הרחוב הזה את השוק, שהיה ונותר אחד הסמלים המובהקים של השכונה.

גם שוק התקווה השתנה. לפני כמה שנים בוצע כאן שיפוץ כללי: החלפה של תשתיות הביוב, סלילה מחדש של הכביש, ואפילו הוספה של יריעות ברזנט לבנות בתור גג. עכשיו אפשר למזמז את העגבניות והאפרסקים בלי לדלג מעל עיסות מצחינות או לעקוף שלוליות מטונפות שנוצרו מערבוב של תפוזים, כוסברה ומי גשמים. אבל אם ממש תתעקשו, אולי תצליחו למצוא פה ושם איזה סטיקר שעדיין חושב ש"רק הליכוד יכול", עדות מתקלפת לתקופה שהשוק הזה היה בגדר אתר חובה לכל מי שנפשו חפצה בכיסא מרופד ובוולבו עם נהג.

עם ובלי קשר לרמונט, הסקס־אפיל הפוליטי של השוק התערער קצת בשנים האחרונות. במיוחד מאז 1999, כשאמנון ליפקין־שחק - אז חבר מפלגת המרכז ומועמד לראשות הממשלה - ניסה לעשות כאן סיבוב דאווין והתקבל בארטילריה של עגבניות משלשום וחלקי עופות שלא נהוג לאכול. אני אשכרה זוכר איך למחרת כוסו העיתונים היומיים בתמונות ענק מהתקרית הזאת, מה שאיפשר לי לשחק ב"זהה את האוהד של בני יהודה". ככה זה: רוב הירקנים והקצבים בשוק הזה הם אנשים שחיים משבת לשבת. חלקם יושבים בשורה שמעלי או מתחתי במשחקי הבית.

אינספור רגעים שמחים ועצובים עברו עלי בסמיכות גיאוגרפית לאנשים שאני אפילו לא יודע איך קוראים להם, אבל יודע להמליץ על התות שדה או שקדי העגל שהם מוכרים. רוב הסיכויים שבשבת כזאת או אחרת אפילו יצא לי להתווכח איתם על איזה חילוף, או להתחבק איתם אחרי גול שבאותן שניות נראה כמו הדבר הכי חשוב אי פעם. אנשים שממש כמוני קונים קשקבל וסורים דפוקים אצל אמיגה, או קבב אצל סלומי, או קרועים על המרק בשר של כרמלה.

לאחד מהירקנים שאני מכיר קצת יותר טוב קוראים חזי. אני זורק לו משהו על זה שהשיפוץ באמת שיפר קצת את השוק, והוא אומר ש"קוסמטיקה זה טוב, אבל מה עם האנשים". אני שואל למה הוא מתכוון, והוא רק מצביע על איזה זקן שעמד באמצע השוק עם עגלה ריקה של סופר. במבט ראשון זה בסך הכל עוד קשיש שמתכנן היום קנייה גדולה, אבל אם מתקרבים קצת מבינים שהוא כאן בשביל לעבוד.

הקשיש הזה הוא חלק ממיזם תעסוקתי חדש שהשתרש כאן בשנים האחרונות: אנשים שמציעים לקונים בשוק שירותי הובלות. תמורת כמה שקלים הם ילוו אתכם בין הבסטות, יחכו בסבלנות עד שתבחרו את החצילים הכי יפים ועד שיפרסו לכם דק־דק את החזה עוף, ואז יעמיסו את השקיות שלכם על העגלה המקרטעת שלהם וימשיכו איתכם עד לחניה. אנשים בגיל של סבא שלכם, חלקם הגדול עולים חדשים שאשכרה חשבו שכאן יהיה יותר טוב, מנסים לגרד ככה כמה לירות בשביל לגמור את היום. במקום לשבת על ספסל בשמש - או בבית קפה, או מה שזה לא יהיה שגברים שעבדו קשה כל החיים אמורים לעשות - הם רוצים לעזור לך לסחוב את הקניות.

בדרך מהבסטה של חזי לאוטו אני מאתר עוד חמישה כאלה, ומתקשה להחליט איזו תמונה יותר גרועה: זאת שבה הם מתאמצים לדחוף בסמטאות עגלה עמוסה של מישהו אחר, או זאת שבה הם עומדים באמצע השוק עם מבט מחפש ועגלה ריקה.

כאן תקום בועת נדל"ן

אחרי שלושה ימים של שוטטות בשכונה, בבוקר סגרירי ומגעיל במיוחד, אני מוצא את עצמי צועד לכיוון המגרש הישן של בני יהודה. ואם לא כתובה כאן קלישאה כמו "הרגליים מושכות אותי לשם", זה רק כי שאר הגוף לא באמת עושה מאמץ להתנגד.

אני הולך בסמטאות שמתחילות בקצה הדרומי של השוק, ונגמרות מול שער הברזל הקטן שדרכו עברו כמה מהשחקנים הכי גדולים בתולדות המועדון. יש מסלולים קצרים יותר אל המגרש, אבל אני מאריך את הדרך בכוונה כדי לעבור בכמה מהתחנות שאני זוכר מהסיבובים עם אבא. למשל המאפייה של האחים צ'ירו, שלושה קשישים משעשעים שהשתמשו בציוד של פעם בשביל לייצר את הפיתות הכי טעימות שאכלתי בחיים. אבא שלי היה קונה שם 20 פיתות בכל יום שישי, אבל בפעמים שהתלוויתי אליו היו מגיעות הביתה מקסימום 16. או בית הקפה של העיראקים ברחוב הודיה. איך פחדתי מהזקנים שישבו סביב השולחנות המרובעים, שתו, שיחקו שש־בש, ודיברו במילים עיראקיות שתמיד נשמעה כמו קללות. איכשהו זה לא מפתיע אותי לגלות שגם היום אין לי אומץ להיכנס לשם.

יש כאן גם תחנות שאף פעם לא ביקרתי בהן, ואני מכיר רק מהסיפורים של אבא: מוכר הפלאפל שהיה מאפשר לקליינטים לבוא עם חתיכת לחם או חצי פיתה מהבית ואז מוריד להם כמה גרושים מהחשבון. הסנדלר שילדי השכונה היו מגיעים אליו כדי שישריין להם את הסוליה עם חתיכת צמיג, כי ככה הנעליים יחזיקו יותר זמן. הכי אהבתי לשמוע על בעל המכולת שהנערים היו גונבים לו בלילה בקבוקי זכוכית ריקים מהחצר, ואז מוכרים לו אותם בחזרה כשהיה פותח את החנות. פחות בגלל היוזמה העסקית של החבר'ה, ויותר בגלל שבעל המכולת קלט את העניין, אבל לגנבים - נערים שתמיד היו מבקשים מוצרי יסוד במקום הכסף - הוא לא היה אומר כלום.

במקום הקשישים שנהגו לשבת על כיסאות עץ בכניסות הבתים יש עכשיו חבורות קטנות של צעירים שחורים. הם לא עושים שם שום דבר רע במיוחד או טוב במיוחד: סתם יושבים על המדרכה או נשענים על התמרורים. כמעט כל בית שני

 כאן מחופה מלמעלה בצלחת לוויין ענקית כזאת שאפשר לקלוט דרכה את הערוץ הניגרי, ההודי, או מה שזה לא יהיה. מצחיק לחשוב שדווקא חתיכת הטכנולוגיה הזאת היא סממן של עוני וזרות.

אנשים שמבינים קצת בנדל"ן אומרים שבתוך כמה שנים, כל האזור של שכונת התקווה יהיה שווה לא מעט כסף. זה נשמע מופרך לגמרי כשמסתכלים על הסמטאות האלה עכשיו, אבל אחרי שנווה צדק וחלקים משכונת ביצרון ורוב פלורנטין נפלו לידיים של יאפים עם זיקה מזויפת לאותנטיות, אולי זה באמת יכול להיות. מצד שני, ארבעה ימים רצופים הסתובבתי ברחובות הקטנים האלה, ומצאתי בדיוק בניין אחד שעובר שיפוץ. כל השאר נראים פחות או יותר כמו לפני 40 ו־50 שנה, גיב אור טייק כמה שכבות של צבע.

המגרש כבר סגור כשאני מגיע. מישהו שעומד מחוץ לקיוסק של מומו, איפה שפעם היינו יורדים על נקניקייה וקולה לפני המשחק, אומר לי שהיום היה אימון בוקר או משהו. על הספסלים שמול הכניסה למגרש לא יושבת אף אחת מהתימניות הזקנות שאחרי משחקים היו קופצות על האוהד הראשון שיוצא ושואלות "נו, הרוויחו?".

וכאן הצליחו לעצור את הזמן

כבר שש שנים שבני יהודה לא משחקת כאן. חבר שעובר כאן לפעמים סיפר לי שכמה שורות בטון ביציע של השרופים התמוטטו לא מזמן, ויצרו חור שאף אחד אפילו לא חושב לתקן. שמשון תל אביב, הקבוצה השכונתית השנייה של העיר, מארחת כאן עכשיו את משחקי הבית שלה. בשביל 14 האוהדים שלה מספיק לפתוח רק את העמדה של הטלוויזיה.

בדיוק לפני חודשיים, בטקס חגיגי ורב רושם, נחנכו מול האיצטדיון העייף הזה כמה מגרשים סינתטיים חדשים ומדוגמים שאמורים לשמש בעיקר את מחלקת הנוער המוצלחת של הכתומים. סידרו במה קטנה ומכובדת, שמו כיסאות בשביל כל הפונקציונרים שרצו לתפוס תמונה. אפילו חולדאי הגיע. באותה שעה בדיוק הפגינו מולם 100 מאוהדי בני יהודה שרצו לנצל את מעט התקשורת שקיבל האירוע הזה כדי לספר לעולם הספורט בישראל שהקבוצה שלהם גוססת. שאחרי שש שנות גלות בבלומפילד, הסינתטיות שקברניטי הקבוצה חוגגים עכשיו היא בדיוק התכונה שדבקה בקבוצה האהובה שלהם בשנים האחרונות. פעם היא היתה חמה, עצבנית, ססגונית. עכשיו היא סתם עוד קבוצה בליגה הזאת. בלי שיוך לשום מקום, בלי חיבור לשום דבר.

לפני חודשיים, כששמעתי על ההפגנה הזאת, תמכתי לגמרי ברצונם של המפגינים לראות את הקבוצה שלהם מתחברת בחזרה לשכונה ולמקורות. הבעיה היא שאחרי הסיבוב האחרון שלי בהתקווה, אני כבר לא כל כך בטוח שנשאר לאן להתחבר.

בדרך חזרה מהמגרש אני עוצר שוב בבית הכנסת "מגן דוד" בפינת הרחובות חנוך ודורון. עברתי כאן כמה פעמים בימים האחרונים, ותמיד היה סגור. סבא שלי, זיכרון צדיק לברכה, הקים את בית הכנסת לפני יותר מ־50 שנה עם כמה חברים שעלו איתו מחלב. לא הייתי כאן כבר כמה שנים, והמחשבה שאני לא יכול להיכנס מתסכלת אותי מאוד. שנייה לפני שאני מתייאש ונוסע אני שם לב לתימני מבוגר שיושב בכניסה ומדבר בטלפון. אני מחכה כמה שניות שהוא יסיים, ושואל אם הוא יודע מה קורה עם המקום הזה. התימני, אליהו לוי קוראים לו, אומר שבטח שהוא יודע: פותחים אותו עכשיו רק בשישי־שבת, כי בימי חול לא מצליחים להשלים מניין. המתפללים הוותיקים נפטרו או עברו דירה, והתושבים החדשים של השכונה הם או לא בעניין או לא יהודים.

ההתעניינות שלי מסקרנת את אליהו, והוא שואל איך אני קשור. תוך רגע מתברר שהוא מכיר את המשפחה שלי ברמה כזאת שהוא יכול לצייר לנו את העץ המשפחתי עד השורשים, מעדכן שיש לו מפתח מתוקף תפקידו כעוזר גבאי, ושואל אם אני רוצה להיכנס.

בפנים הוא מצביע בגאווה על התקרה הגבוהה "כמו שצריך שתהיה בבית כנסת" ועל הריצוף ש"עדיין נראה כמו ביום ששמו אותו", ומפליג בתיאורים של חלונות שרעדו מרוב תפילות. אבל בשלב מסוים קולט התימני הזקן והטוב הזה שהבחור שמולו קצת מתרגש, ממציא איזו שיחת טלפון שהוא חייב לעשות, ומשאיר אותי לבד.

אני מחפש את שמות הגברים במשפחה שלי על מושבי העץ הישנים, ומוצא את אבא, את האחים שלו וכמה דודים. פעם הסבירו לי שהמעורבות המשפחתית בבניית בית הכנסת זיכתה אותנו במקומות השמורים האלה. אני לוקח ספר תפילה, מתיישב על הכיסא ששמו של אבי מוטבע בו על גבי לוחית נחושת, ומסתכל על על לוח השיש שעל הקיר ממול. השם שלי כתוב שם באותיות זהב. כמובן שלא עשיתי כלום למען ההיכל הקדוש הזה; רק נקראתי על שמו של סבי.

אליהו קלט אותי נכון. אני באמת מתרגש. נולדתי ביד אליהו, וכשהייתי בן שלוש כבר עברנו לגבעתיים, שהיא הכי לא שכונת התקווה שיש. אבל אני בכל זאת מרגיש כאן בבית, בכל המובנים שיש.

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי להסתובב בשכונת התקווה, מתברר לי שיש דברים שהזמן עוד לא מחק. אבל על מה שיקרה בעוד 20 או 30 שנה, כשהבן שלי יבוא לכאן לחפש את השורשים שלו, אני כבר לא יכול להתחייב.