אמנות הדיבור הכפול של אבו מאזן
קצת קשה לתת סימני הבחנה של ממש בין חלומותיו של הראיס הראשון על פלסטין מהירדן ועד הים לחלומות ממשיכו
לא נאומי שהידים, לא אנלוגיות לבני כורייש, לא הברחות מבוקשים, לא דלתות מסתובבות, לא קריצות עין למפגעים ולא מימון משפחות מתאבדים - בכל אלה לא היה די כדי לסטות כמלוא הנימה מאותה אמונה עיוורת ותוכנית חלוקה מופרכת בין פלסטינים טובים מסוגם של ערפאת ובני עדתו לרעים בדמותם של שייח יאסין ומרעיו. לפרטנרים הישראלים די היה אז במס שפתיים מאולץ בדמות גינויי הפיגועים של חתן פרס נובל לשלום הפלסטיני, כדי שייוותרו עם מלוא תאוות השלום בחלומותיהם, גם כשמיטב גינויי הפלסטינים היה כזבם.
על כפיה של אותה תוכנית חלוקה, שנשאה את ערפאת כמעט עד יום לכתו מאתנו כ"פרטנר אמיץ שחצה את הרוביקון בהכרתו בישראל ובהתנערותו מטרור", נישא כיום הראיס השני לפלסטין, כמובן שבסיועם הנדיב של כוחות הקדמה המקומיים, וגם הפעם לא בלי תמיכתם הנלהבת של סייעניהם התקשורתיים. למעט הכפייה, האקדח, נאומי השהידים והמעורבות האישית בטרור, קצת קשה לתת סימני הבחנה של ממש בין חלומותיו של הראיס הראשון על פלסטין מהירדן ועד הים לחלומות ממשיכו, גם אם אמנות הדיבור הכפול של אבו מאזן נראית מהוקצעת בהרבה מזו של קודמו.
כך, יכול היה ערפאת להפליא בגלגולי עיניים ובגינויי פיגועים לאוזניים ישראליות ומערביות, ובה בעת לפאר ולרומם שהידים ולהעניק ליקיריהם קצבת שארים; וכך יכול אבו מאזן להשמיע את מילות הגנאי המתאימות ביותר לפיגוע בירושלים בשבוע שעבר ולטבח באיתמר, גם אם יום לפני הטבח היטיב להסביר יועצו וסגן מזכיר הפתח, סברי סיידם, כי יש להפנות את הנשק לעבר האויב המרכזי, ישראל. וכך, יכול לשבת יכול הראיס הפלסטיני אצל דנה וייס ולהפליא בדברי חלקות על התנגדות נחרצת לטרור, כששלושה חודשים לפני כן הוא הקפיד להעניק 2,000 דולר למשפחתו של השהיד ח'לדון נג'יב סמודי, שבסך הכול ניסה לבצע פיגוע, אך זממו לא עלה בידו.
נזכרים בערגה בפיגועים
ובאופן זה יכול אותו אבו מאזן לחזור ולהישבע לישראלים ולאמריקנים שהוא בעד שלום בגבולות 67' ושלא ייאפשר אינתיפאדה אלימה, גם אם שבועות סופרים לפני כן ציין חבר הוועד המרכזי של תנועת פתח, עזאם אל-אחמד, כנציגו של יו"ר הרשות בכבודו ובעצמו בעצרת לרגל יום השנה ה-46 להקמת הארגון, כי פתח נחוש להשיג את המטרות שלשמן הוקם, היינו השמדת ישראל. באותה הזדמנות לא שכחו החבר'ה הטובים מהפתח לפוצץ מודלים של בניינים בהתנחלויות, כמובן בשם אותה התנגדות לא אלימה, תוך שהם מעלים בערגה נשכחות מימי הפיגועים של הפדאיון בשנות ה-50 (כזכור, קצת לפני ה"כיבוש" הנורא של 67').ובשם אותה רדיפת שלום מופלגת, יכולה הטלוויזיה הפלסטינית שבפיקוח מלא של הרשות הפלסטינית, להעלים את ישראל ממפותיה ולהעלות על נס את דרך השהידים. בדיוק כפי שבשם אותה אי אלימות יכול מתון מופלג כג'יבריל רג'וב להשיח על חשיבותו של המאבק המזוין בישראל, ועל מטרתם ארוכת הטווח שלו ושל חבריו על פלסטין המשתרעת מהירדן ועד הים.
כך, גם כשלפתחם של מיטב כוחות הקדמה המקומיים, המתוגברים בשוחרי ההתנתקות כמופז ולבני, מונח המודל של חמאסטן העזתית; וגם כשהלהג היוצא מרמאללה על ההשלמה עם ישראל וקיומה אינו יותר מטענות ממוחזרות המיועדות לאוזניים ישראליות כרויות, ממשיך הניגון של המחנה כי בלא חזון, שלום ופרידה מיו"ש (עם הסכם ובלעדיו) ייפרע עם. אמנם משאת נפש הזויה זו מסדירה לבאי המחנה אחת לכמה שנים עונג "שלום" והתנתקויות, גם אם שאר הציבור נותר עם תוצאותיו העגומות והמדממות משברו של החלום... כמובן עד החלום הבא.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
