עובדים הם סחורה במטוטלת המובטלים המופלאה
לא נעים להגיד, אבל גם לבני אדם יש מחיר. כמו בכל סחורה, כשיש הרבה, אז המחיר (השכר) יורד. עובדים זולים טובים לעסקים חדשים, הם מסייעים להם לצמוח, עד שמחליפים אותם במכונות. אבל אין סיבה לדאוג, עסקים חדשים ירכשו אותם בזול
בשבוע שעבר דיברנו על הקשר שבין התפתחות המיכון מאז ימי המהפכה התעשייתית ובין העבודה והעובדים. הצגנו גישה אופטימית שהתבססה על חוק השווקים של סיי, לפיה הפרודוקטיביות העולה של הייצור (במילים אחרות, המכונות החדשות מאפשרות פיטורי עובדים והוזלת הייצור) תאפשר ליצרנים לייצר הרבה יותר ובזול יותר. והיות שכל ייצור יוצר את הביקוש שלו, הקונים ירכשו את המוצרים הזולים האלה. והביקושים הרבים יגרמו לייצור רב שיגרום לביקוש רב.
אמרנו בשבוע שעבר שכך ייווצר מעגל קסמים טוב ואינסופי של הגדלת ביקוש, הגדלת צריכה, הגברת הייצור ומתן עבודה רבה להמונים. חוץ מזה, המוצרים ילכו ויהפכו זולים יותר ויותר, דבר שיאפשר לקנות יותר ולייצר יותר. כך לפחות טענו כלכלנים ניאו-קלאסיים רבים.
הרווחים של בעל ההון, כתב מרקס ב"קפיטל", יגדלו בעקבות הכנסת המיכון. בעלי ההון אוהבים את זה ויעדיפו ככל שיוכלו הכנסת מכונות על פני העסקת העובדים. אבל לפי מרקס, הרווח היפה שיעשו בעלי ההון בעקבות המיכון לא נובע רק מההוזלה הישירה של עלות הייצור, אלא מכך שהכנסת המכונות תגרום להעמקת האבטלה.
ומה קורה כשהאבטלה מעמיקה? בואו נדבר בסגנון סמיתיאני (מלשון אדם סמית) קלאסי. העובדים הם סחורה. והעבודה היא סחורה כמו כל סחורה בשוק. כשיש עובדים בכמות מסוימת ביחס לכמות הון (מפעלים ומקומות עבודה), מחיר העבודה נקבע למשל ל-30 שקל לשעה. ומה קורה כאשר מפוטרים המוני עובדים? יש עודף עבודה ומחירה יורד. מעכשיו יסכימו עובדים רבים לעבוד גם במחיר של 20 שקל לשעה. והנה חסכון יפה לבעל ההון.
עולם ללא עובדים?
בסרט מטריקס השתלטו המכונות על בני האדם בכדור הארץ והן מנהלות את העניינים לבד. האנשים שוכבים בתוך מיכלים וחיים חיי דמיון בתוך המטריקס. מרקס לא חושב שבני האדם ייעלמו לתוך מיכלים, אבל הוא חושב ששכבה מסוימת של הציבור לא תמצא את מקומה. אלה יהיו אנשים שילכו ויהפכו למיותרים.
אלה הם כמובן העובדים. החזון של מרקס מדבר על חידושים מתמידים בתחום המיכון ועל החלפה הדרגתית של העובדים במכונות. זהו תהליך מתמשך שעלול להסתיים בכמעט אוטומציה מוחלטת.
וכך, העבודה הולכת והופכת זולה יותר ויותר, או במילים אחרות, יש יותר ויותר מובטלים ולבעלי ההון כדאי לשלם פחות ופחות עבור העבודה. ומכאן גם המאבק הטבעי של העובדים נגד המכונות. אבל מרקס גם היה אופטימי. וברוח הביטוי "ככל שיהיה רע יותר, ככה יהיה טוב יותר", מרקס חשב שהפחתת השכר ההולכת ונמשכת והכיסים הגדלים והולכים של האבטלה יזרזו את ההמונים למרוד בשיטה ולהביא למהפכה הקומוניסטית.
צבא מילואים לתעשיות
אבל לא כולם מסכימים עם מרקס. לא רק שרבים לא אוהבים את רעיון המהפכה. ישנם כלכלנים שדווקא חושבים שמלאי בלתי מוגבל וקבוע של עובדים צמאים לעבודה הוא אידיאלי לכל חברה. אכזרי? ציני? אנחנו לא עוסקים בתחום אישי או רגשי, אלא בפרקטיקות לניהול וארגון החברה סביב המשאבים שלה. נא לא לשכוח את זה. והטענה פשוטה: מאגר כרוני של מחפשי עבודה יספק צבא מילואים לתעשיות חדשות. שעדיין אינן רווחיות.רוצה לפתוח עסק חדש? לנסות תחום חדש? בבקשה! תוכל להעסיק עובדים בזול. תוכל לתת דחיפה ראשונית למפעל שלך ואז כשתתחיל להיות רווחי, תוכל גם להכניס מכונות לעסק, דבר שיוזיל עוד יותר את הייצור, יגדיל את כוח הקניה של הציבור, ויגרום שוב לפיטורי עובדים. אלה יהיו פנויים עכשיו להתחיל לעבוד במפעלים חדשים ולייצר עוד עושר. החיים יפים.
עובדים זולים טובים לעסקים חדשים שיוכלו לצמוח ולהחליפם במכונות, רק כדי שיהיו פנויים לסייע לעסקים החדשים.
ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
