תקשיבו גם לנו

ביום שלישי בלילה קמתי לשמע האזעקה שעולה ויורדת, שחשבנו שלא נשמע עוד. ברגעים כאלו אתה מכבה את הטלוויזיה ומשתיק את כל הבית כדי לוודא שאתה באמת שומע את זה, למרות שכל לבך זועק לך שאתה מדמיין והכל בסדר, לך לישון אבא.

השכמנו למציאות שלא רצינו בה ולא בחרנו בה, אבל זו בכל זאת המציאות שלנו. במציאות הזו אתה מתעורר בלילה לצלילי זעקה שעולה ויורדת וחופרת לך עמוק בתוך העצמות, גורמת לך לרעוד בכל חלק מגופך ולו רק מעצם הדאגה לאדם אחר.

• הכותב פנה למערכת באימייל האדום . גם אתם מוזמנים לפנות - ואנחנו נדאג שקולכם יישמע
  

במציאות הזו אתה חרד לגורל ילדיך, אתה חרד לגורל המשפחה שלך ואתה חרד לקיום שלך. ברביעי קמנו בבוקר, אני ומשפחתי, למציאות שבה לא ברור מאליו שנחזור לביתנו, לא ברור מאליו שנוכל לצאת ולשחק עם הילדים על הדשא. למעשה לא ברור מאליו שנסיים את היום הזה בחיים.

כשאדם נתון בצרה, הוא פונה לכל מי שיכול לסייע ובעיקר לגורמים שאמונים על העזרה, לגורמים "הרשמיים". אנו כהורים לתאומים קטנים בני 6 ותינוק בן שנתיים שמחנו לשמוע כי עקב הצרות שמתרגשות עלינו הוחלט על השבתת הלימודים באשדוד, אולם לצערנו השבתה זו לא תקפה לגבי הישוב בו אנו מתגוררים. אנו מתגוררים במושב קטן בין אשדוד לאשקלון, לצערנו אצלנו אין השבתה.

ילדי משפחת עסילה. מימין לשמאל: עמית, עילאי ורעות

ילדי הקטן עילאי לומד בגן פרטי ובגן שלו אין ממ"ד. התאומים לומדים בגן שבו אני למדתי לפני 30 שנה לערך שאני בספק אם יעמוד ברעידה קלה, בוודאי שלא טיל גראד. מכיוון שכך ההחלטה היא להשאיר את הקטן בינתיים ובהמשך לראות מה נעשה, מה יוליד יום. במלחמה הקודמת למדו ילדיי בגן באשדוד. יום לאחר שהודיעו על השבתה, טיל גראד פגע פגיעה ישירה בגן והרס אותו. אני מה שנקרא למוד לקח וניסיון.

כאשר אנו פונים לגורמים הרשמיים, למוקדים הטלפוניים שמשלמים עליהם כל כך הרבה כסף אבל לא עוזרים לך בדבר כמעט, אני מקבל תשובה שאנחנו לא באזור סיכון. מבחינתי ברור כי לגור בין אשדוד, אשקלון ובסיס חצור זה סיכון בדיוק כמו לגור בתוך אשדוד או אשקלון.

הדבר המטריד ביותר עבורי הוא העובדה שלמרות ההשבתה, משרד החינוך מבקש מהמורים להגיע לבית הספר ולהיות בו כל היום. כשקיבלתי הודעה לטלפון הנייד של אשתי שהיא נדרשת להגיע לבית הספר, למרות שאין בו לימודים, בחרתי למחוק את ההודעה ולא למסור לה אותה, משום שידעתי שני דברים חשובים:

1. אין כל הבדל בסכנה בין תלמיד לבין אשתי.
2. אם אשתי תגיע לבית הספר, אין מי שיישאר עם ילדיי במרחב המוגן אצלנו בבית.
   

האם בממשלה שומעים אותנו?

עולה השאלה לא פעם ולא פעמיים - החבר'ה שם למעלה במשרדי הממשלה מבינים בכלל משהו מהחיים שלהם? האם הם מבינים שלכל החלטה שלהם שנשלפת מהמותן ללא חשיבה יש משמעויות הרות גורל? לפעמים אני חש כאזרח קטן, שעושה מילואים, משלם מסים ותורם למדינה ככל יכולתו שאנחנו לבד בשדה הקרב ושאלוהים יעזור לנו. אני כל הזמן זוכר את דבריה של אמי ז"ל - אלוהים עוזר רק למי שעוזר לעצמו. האם בכלל שומעים אותנו או שאנחנו רק מספרים עבורם?

לא בחרתי להיוולד בארץ הזו, לא בחרתי להיות יהודי ולא בחרתי במלחמה הזו, אבל אני בהחלט גאה לגור בארץ הזו ואני בהחלט גאה ביהדותי, אלחם במלחמה הזאת כי אין ברירה ולא כי אני רוצה.  

אני חושב גם על הצד השני ועל הפחדים שלהם, על הרצונות שלהם ואני מאחל לנו ולהם שיגיע השלום, למען הילדים שלנו ושלהם, שלא יצטרכו להתעורר בלילה לצלילי אזעקות ומנועי מטוסים, שלא יצטרכו לפחד ללכת לשירותים או לשחק בחצר. ששריקות יהיו בין חברים ולא שריקות של טילים. נותר רק להתפלל ולקוות שמישהו מקשיב.

אני מאמין בשלום שרק יגיע, אני מאמין בשלום שרק יבוא, אבל עד אז, אם אפשר להשתמש בקצת יותר שכל ולעזור לנו לעבור את היום-יום, נשמח לקצת עזרה.

• אייל עסילה (34), תושב שדה עוזיהו, אב לשלושה ילדים, נשוי לקרן, מורה לחינוך מיוחד, מ"פ במילואים ומנהל אבטחת המידע של חברת AIG.