בסוף פרשתנו מזהירה התורה: "אל תשקצו את נפשותיכם". האיסור מתייחס לאכילת שרצים ורמשים, שנפשו של אדם קצה בהם. חז"ל הוסיפו וכללו באיסור זה גם אכילת מאכלים ושתיית משקאות מלוכלכים ומטונפים, כמו דברים שהתערבבו בהם קיא וצואה וכדומה. כמו-כן: "אסרו לאכול בידיים מסואבות ומזוהמות, ועל-גבי כלים מלוכלכים".

לאחר שהרמב"ם מפרט את כל ההלכות הללו, הוא מסכם: "וכל הנזהר בדברים אלו, מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה, שנאמר, והתקדשתם והייתם קדושים".

האיסור הזה דורש ביאור: הלא חז"ל עצמם קובעים שמדובר בדברים שנפש רוב בני-האדם נגעלת מהם, מדוע אפוא ראו להזהיר בפירוט על הצורך להימנע מדברים אלה, שגם בלא האיסור בני-האדם נמנעים ומתרחקים מהם?

התשובה על כך רמוזה בלשונו של הרמב"ם: "כל הנזהר בדברים אלה... וממרק נפשו לשם הקב"ה". אכן, רוב בני-האדם מתרחקים בטבעם מדברים משוקצים ומאוסים, אבל כאשר יהודי נזהר בדברים אלה לא משום שזה טבעו, אלא "לשם הקב"ה" ומשום שכך הזהירו חכמים, מוכיח הדבר שכללות עבודתו היא עבודת ה' לשמה.

עבודת ה' לשמה פירושה, שהאדם אינו חושב כלל על עצמו, אלא רק על הקב"ה. כאשר יהודי מקיים את שאר דיני התורה והמצוות, עדיין אין כאן הוכחה ברורה שעבודתו היא אכן עבודת ה' לשמה ממש. יתכן שהוא מקיים מצוות אלה "לשמה" רק משום שעדיין לא הגיע להכרה בהכרח קיומן של מצוות אלה על-פי השכל וההיגיון, ולכן אין לו ברירה אלא לקיימן משום שכך ציווה ה'.

לעומת זאת, הזהירות מאכילת דברים מאוסים ודוחים היא הדוגמה המובהקת ביותר לדברים שטבעו של האדם מחייבם, ולכן הם משמשים מבחן אמיתי. כשיהודי מקיים גם את הדברים הללו לא משום שכך מחייבו טבעו והגיונו, אלא משום שזה רצון ה' וכך ציוו חכמים, בכך הוא מוכיח שכולו מסור ונתון לרצון ה', ושעבודתו היא "לשם הקב"ה" בלבד.

ויש לומר שזה גם עומק כוונת הרמב"ם בלשונו "וממרק נפשו לשם הקב"ה". אין כוונתו למירוק מדברים רעים, אלא שהאדם מטהר את עצמו מכל תחושה של ישות עצמית והרגשת מציאותו האישית, עד שבעבודתו מורגש שהוא עושה הכול לשם הקב"ה בלבד.

ככל שהאדם מתקרב יותר אל הקב"ה, כך הוא מתבטל יותר ומאבד את תחושת המציאות העצמית שלו, עד שהוא לא מרגיש את עצמו כלל, והדבר האחד והיחיד העומד לנגד עיניו הוא עבודת ה' ומילוי רצונו בתכלית השלמות. זו הדרגה הגבוהה ביותר בעבודת הבורא.