אשתי היא קנייני

מה גורם למי שנשא במישרה ממלכתית, ושהיה בעצמו מחוקק - לחשוב שהוא רשאי לכפות עצמו על נשים בצורה סידרתית? האם קצב לבד - או שמא הוא עוד חוליה בשרשרת תרבותית המחזיקה בנורמות פטריארכאליות, בעולם שבו לקשר הזוגי המוכר ישנם אפיונים של בעלות על נשים ועל גופן?

ובכן, ככל שזה נשמע הזוי, מדובר בתפיסה המושרשת עמוק בתרבותנו, ומעוגנת היטב בחוקיה של המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו.

הכל תלוי בגבר

קצב אינו לבד. האליטות בישראל הצמיחו לא מעט גברים שהינם קורבנות של התפיסה האומרת שאישה שייכת לגבר. מקורם של יחסים אלה, במידה רבה, הוא במיסודו של הקשר הזוגי אליו אנו רגילים. רוב הזוגות הנישאים אינם מבינים לעומק את טיבו של הטקס אותו הם עוברים. די לשתיקתה של הכלה תחת חופתה ולמצבה הפסיבי, בכדי להעיד יותר מכול על ביטול החשיבות של רצונה במהלך הפיכתה לאשת איש.

רבנים המדקדקים על קלה כבחמורה, אף טורחים ושואלים את הבעל המיועד, לעיניי המוזמנים, אם אכן הטבעת שלו; אם קנה אותה בכספו, ומקריאים בקול את סעיפי החוזה - הלא היא הכתובה - ואוחזים בסודר כדרך כל עשיית קניין. וכל זאת, בכדי לא להותיר פרצה בדיני המקח והממכר.

אופיו הקנייני והחד-צדדי של קשר הנישואין נמשך, כמובן, גם למוקד הגירושין. רק רצון כן וחופשי של הגבר להיפטר מקניינו-רכושו, הוא המשחרר את האישה מנישואיה.

פרשנות הלכתית מחודשת

האופי הקנייני שבבסיס ההתקשרות הזוגית, אף שאינו חי בתודעה המודרנית שלנו, מצוי עמוק בתוך רבדים שונים בחיינו, ויש לו השלכות מרחיקות לכת עלינו כחברה וכתרבות. יחסי הבעלות אף מגולמים במסגרת השפה העברית, הן בשם העצם המציין את מעמד ה"בעל" מול אשתו, והן במושג המתייחס למעשה המיני כמעשה "בעילה".

החפצת הנשים מושרשת לעומק בתרבות הישראלית, עד שאין כמעט הרמת גבה על ייצוגן של נשים בפרסומות, בסרטים, בתוכניות ריאליטי ואפילו בספרות גבוהה. יחסים אלה מקבלים בישראל עוצמה ומשנה תוקף על ידי החקיקה, הקובעת את הקידושין המסורתיים כדרך היחידה לכינון תא זוגי מוכר במדינה.

ההישג העיקרי בפסק הדין נגד קצב, הוא בהכרה החד-משמעית בשינוי התפיסה וההבנה החברתית של אישה האוטונומיה הנשית:

גם מי שנכנסת על רגליה (ולא נגררת) לחדר במלון, עלולה להיאנס, ואפילו אם מדובר בקשר הדדי.

פסיקה זו מצטרפת לשורת פסיקות וחקיקות מתקדמות לטובת השוויון במעמדן של נשים, ובהכרה בבעלותן על גופן. ואף על פי כן, אין בכל אלו התמודדות עם שאלת היסוד של ההיבט הקנייני שבנישואים, המהווה את אבי אבות האפליה המגדרית והמקור לה. הפסיקות והחקיקות הללו אף אינן מונעות באמת את התפיסה התרבותית היסודית של נשים, כאובייקט שיש עליו בעלות.

כל עוד לא תתקיים פרשנות מחודשת בתוך ההלכה, שתוביל לרפורמה אמיתית בכיוון של שוויון מהותי בין הצדדים בכניסה לנישואין וביציאה מהם; וכל עוד לא יוצא מאלה האלמנט הקנייני, לטובת ברית שיתוף בין בני הזוג - לא ייכון שוויון אמיתי בישראל. לא בהקשר התרבותי הרחב, ולא בחיסול תופעות פליליות ושימוש בנשים כאובייקט מיני.

• עו"ד בתיה כהנא-דרור היא מנכ"לית ארגון "מבוי סתום" למען מסורבות גט. ביום שלישי הקרוב (29/3) יקיים הארגון מכירת בגדי מעצבים למען עגונות