לא חולשה של רגע, זו היתה ממש בגידה
לפניכם השתלשלות הדברים מאז הלילה בו קרן נשארה לישון אצלי בסלון. לרבים מביניכם תינתן ההזדמנות לשמוח לאידי ולהגיד "אמרתי לך", אבל זה סיכון שאני מוכן לקחת
הווידוי הראשון הוא שהסיפור שפורסם פה לפני שבוע - אשתי ישנה במטה, חברתה היפה נשארה בסלון - התרחש למעשה לפני קצת יותר מארבע שנים. הערכתי מאוד את העצות שקיבלתי, אבל, שלא באשמתכם, הן הגיעו באיחור. הסוף בעצם כבר נכתב.
הווידוי השני הוא, שמבול התגובות השליליות כמעט גרם לי לקרוס. מובן שאני לא מחשיב את עצמי לקדוש, אבל אם תשפטו אותי בסטנדרטים אובייקטיביים ועכשויים, אולי תסכימו שאני לא כזה חריג. כך או כך, הטור הזה מביא את השתלשלות הדברים מאז הלילה בו קרן נשארה לישון אצלי בסלון. לרבים מביניכם תינתן ההזדמנות לשמוח לאידי או להגיד "אמרתי לך", אבל זה סיכון שאני מוכן לקחת.
מה בדיוק קרה שם? מה עשיתי?
ביום שלמחרת הסתובבתי בערפול חושים. לא יכולתי לברוח מהמחשבות. מה בדיוק קרה שם? מה עשיתי? מה עשתה קרן? ניסיתי להחליט אם היתה זו יד המקרה או יד הגורל שעצרה בעדנו. לא ידעתי מה לחשוב, בטח ובטח שלא ידעתי מה להגיד למיכל. כך יצא שפשוט לא אמרתי כלום. הטבעתי את עצמי בעבודה כדי להתחמק ממבטיה וניחושיה. יכולת הריכוז אבדה לי והרגשתי כל הזמן על קוצים. לא היתה זו חרדה של "מה יקרה אם תגלה", אלא יותר דאגה של "איך אני מצליח להסתיר את זה?"זה נמשך בערך שבועיים, עד שביום עבודה איטי ומשעמם אחד, מצאתי את עצמי מטלפן לקרן. נפגשנו בבית קפה קטן לארוחת צהריים. סלט ושניצל וגלידה ושעתיים וחצי במלון שהשקיף אל הים.
עכשיו כבר באמת שלא היה לי את מי להאשים. לא חולשה של רגע ולא בטיח. סימני השאלה הרבים הוחלפו בבת אחת בסימן קריאה גדול ומוחלט. הידיים, השפתיים והקולות שהציפו את חושיי לא היו של מיכל. הייתי לבוגד.
ציפיתי לגל של חרטה שישטוף אותי, למחנק בגרון או לפחות לאיזו נקיפת מצפון קטנה. במקום כל זאת נמלאתי באושר גדול. מכירים את ההרגשה של מטוס ממריא? הלב דופק בהתרגשות ובמתח, השרירים נמתחים בציפייה, ואז, בתאוצה רגעית, מקבל העולם השטוח ממד גובה חדש... כך הרגשתי. וצעיר ונחשק וסקסי. הכל נראה לי כה פשוט וכה נכון. בלילה ההוא נרדמתי כמו תינוק.
נפגשתי עם קרן כמעט כל שבוע. היא היתה מעיין הנעורים שלי. בלי דיבורים על זוגיות ובלי הבטחות לעתיד ורוד. רק כאן ועכשיו ועונג אסור.
שכנעתי את עצמי שקרן מבינה את המצב ורוצה אותו בדיוק כמוני. בכל פעם שדיברה על שבירת הסטטוס-קוו שיניתי את נושא השיחה או השתקתי אותה עם מתנה נוצצת כזו או אחרת. אחרי כמה חודשים היא הפסיקה לנסות. גם תדירות המפגשים שלנו פחתה.
התחלתי לחשוב שאולי בעצם יש פה סיכוי למשהו רציני
אבל אז, במהלך דווקאי של צחוק הגורל, החלטתי שאולי היא צודקת. התחלתי לחשוב שאולי בעצם יש פה סיכוי למשהו רציני יותר. הרי הכימיה נהדרת, אין אדם שמכיר אותה טוב ממני, והיא גורמת לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי. האם הייתי מאוהב? נכנסתי לתקופה מבולבלת של עליות ומורדות, של ספקות, לבטים וחיפוש עצמי.
עם מיכל כבר כמעט ולא דיברתי. חיינו בייחד אבל לחוד. אין לי מושג איך הצלחתי לשקר לה כל כך הרבה זמן ואין לי מושג מה היא ידעה, או אם בכלל רצתה לדעת.
ניסיתי לדמיין את תגובתה כשאספר לה שאני מתגרש
את ההחלטה לחתוך קיבלתי בלילה אחד אחרי ריב מר ומיותר. שכבתי על הספה בסלון והירהרתי איך בדיוק כאן התחיל הכל. הסתלקתי בשקט מהבית ונסעתי לקרן. בהתרגשות של ילד ניסיתי לדמיין את תגובתה של קרן כשאספר לה שאני הולך להתגרש.
כשלא ענתה גם לצלצול השלישי, יצאתי מהמכונית והסתובבתי ברחבי הקמפוס עד שמצאתי את חדרה.
לשותפה שהערתי ופתחה את הדלת סיפרתי שאני דוד שלה.
"אה", אמרה השותפה, "אז אולי תנסה מחר. היא נסעה עם חבר שלה לאיזה צימר או משהו..."
את הלילה העברתי באוטו. בוכה וצוחק לחילופין.
הגירושים נכנסו לתוקף שלושה חודשים אחר כך. מתוך מצולות דיכאון, ייאוש ורחמים עצמיים, ברחתי מהכל ועליתי על מטוס לאמריקה.
קרן סיימה את התואר ומצאה עבודה בצרפת.
הגדול שלי כבר בכיתה ג'.
מיכל נישאה בשנית ומצפה לילד נוסף.
ואני?
אני עדיין כאן. רחוק מילדיי, מאהוביי ומאהוביי לשעבר. עדיין מנסה, עם כל יום שעובר, לאסוף את השברים. עדיין חושב על לילות רחוקים ועל תחתון אחד, קטן ושחור, שטרף את קלפי חיי.
לפנייה לכתב/ת 
