נס משה קצב

השתיקה הכי חזקה בתורה

המוות באש ה' והשתיקה ההורית, הפכו סמל להתמודדות של הורים ששכלו את בניהם בנסיבות לאומיות או בנסיבות אחרות שאבק של הוד ונוראות דתית אפף אותן.

השתיקה היא רק ראשית הדרך

אנחנו אוהבים להתבונן ולהרהר בשתיקתו של אהרן, ונוטים לשכוח שלאחר ששתק, הוא צעק והתריס: "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ ... הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (ויקרא י, טז-כ).

נדב ואביהוא מתו בדיוק לפני ארבעה-עשר פסוקים, ומשה כבר דורש מאהרן ומשני בניו הנותרים לחזור לתפקוד מלא במשכן, התפקוד המלא כולל אכילת בשר חטאת. אהרן מתריס, הוא שורף את הבשר ולא מקריב אותו. מה יעשה עכשיו אלהים לאהרן ולשני בניו, ישרוף גם אותם? כנראה שלאהרן כבר לא אכפת. אלוהים לא יכול לאיים עליו יותר. אין איך לאיים על אב ששכל בו ביום את שני בניו.

שתיקתו של אהרן מתחלפת בהתרסה – הוא פוגם בפרוטוקול הקדוש של המשכן ושורף בשר קודש במקום לאכול אותו. משה פוקד על אהרן לאכול את הבשר – וזה בדיוק מה שאהרן היה צריך בשביל לצרוח: "ותקראנה אותי כאלה". לא קדושים ולא כפרות. אב שכול זה הכל. ותקראנה אותי כאלה... הייטב בעיני ה'?! משה הבין.

השבוע בכיתי לכבוד השתיקות שקפאו לי בלב

שתיקתו של אהרן זכתה לפופולריות מכיוון שהיא תוצר של משאלה קהילתית ארוכת שנים, לשתוק לנוכח המוות הדתי/ אידאולוגי. בספרה "טראומה והחלמה" (עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר) מציגה ג'ודית לואיס הרמן פירות של עשרים שנות עבודה קלינית עם נפגעות אלימות מינית והלומי קרב (ועוד). המשותף לנפגעי הטראומה המתוארים בספרה של הרמן הוא באינטרס הציבורי-פוליטי שבהשתקת סבלם.

הצורך להשתיק, להקטין ולהדחיק את נוראות חייהן של נפגעות אלימות מינית וסבלם של חיילים ששבו משדה הקרב, הוא גם צורך קהילתי. האמביוולנטיות של היחיד/ה בשאלה אם לידום או לזעוק נתקלת בחומה בצורה וחד-משמעית של קהילה התובעת מהם להדחיק את הטראומה, ולסייע לקהילה להמשיך ולהאמין שהסבל אינו כה נוראי והאירועים הטראומטיים אינם כה שכיחים. הנה מעט מהדברים שהיא כותבת על האינטרס הקהילתי בשתיקה:

"גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה... שומה איפוא על חקר הטראומה הנפשית להילחם בלי הרף בנטייה להטיל פסול בנפגע או לעשותו סמוי מן העין... כדי לשמר בתודעה את המציאות הטראומטית יש צורך בהקשר חברתי המאשר את דברי הנפגע ומגן עליו, הקשר הקושר את הנפגע והעד בברית... המחקר השיטתי של הטראומה הנפשית תלוי איפוא בתמיכתה של תנועה פוליטית" (עמ' 21-19).

קשה להסביר את תחושת השחרור

זר לא יבין את הבכי הזה ואת תחושת השחרור שהתלוותה אליו. לא, זו לא הייתה שמחה לאיד (למרות שלא היה אכפת לי גם לשמוח לאידו של אותו רשע) בדקתי את עצמי, תהיתי על קנקנן של התחושות שריחפו באוויר יומי: זו הייתה שמחה של הכרה, של ברית שחודשה לה פתאום, של שותפות גורל. זו הייתה שמחה של יציאה מעבדות ההשתקה לחירות האמון והנראות. חג החירות. לא פחות.

הסיפור האמיתי של פרשת קצב

החידוש האמיתי של פרשת קצב אינו, לצערי, בחטאו הגדול של הנשיא. החידוש הוא בתגובת הקהילה לעבריינות מין ולעברייני מין. ההרגשה המסחררת נולדה מההכרה בכך שסוף-סוף מאמינים לנו. שאפשר לדבר את העבר בציבור, אפשר להתאבל עליו, ואפשר לזכות בהכרה.

בשביל שאדם יאמין לעצמו הוא זקוק לאמון של הסובבים אותו. אדם שסיפורו הטראומטי נתקל בתביעה הקהילתית להשתקה והכחשה, מאבד חלקים מעצמו, מאבד את הזהות שלו. אשה שמספרת למשפחה ולקהילה סיפורים קשים על עברה, חורטת במו ידיה אות קלון של "משוגעת" על מצחה.

"וידום אהרן" אינו דווקא תיאור בחירה אמיצה של אב שכול, הוא יכול באותה מידה להיות תיאור של אב שהקהילה פחדה לשמוע את סבלו ודרשה ממנו לשלם בשתיקתו את מחיר ההישארות במעגלי הקהילה. המשחק הוא פשוט: מי שמאיים על יסודות הקיום של הקהילה יוצא החוצה. רק לעתים נדירות מתרחש נס והקהילה מתפנה להקשיב ואף לשנות הגדרות של קורבן ותוקפן. ביום שלישי האחרון, ט"ז אדר ב', קצת לאחר השעה עשר בבוקר, התרחש נס.

איזו ברכה מברכים על הנס?

נס ט"ז באדר ב' (כמו ניסים רבים אחרים) אינו בריאה יש מאין, תנועות של נשים ופעולות של יחידות ויחידים, ידועים ואנונימיים, מנהיגים וקורבנות, חברו לרגע הנס ואיפשרו לו להתרחש.

בתלמוד נמצא דיון מעניין בשאלה איזו ברכה מברך אדם המגיע למקום בו נעשה פעם נס (ברכות נד, ע"א): "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל מברך 'ברוך (אתה אדוני אלוהינו מלך העולם) שעשה נסים לאבותינו במקום הזה...'" לעומת זאת, אם הנס נעשה לאדם פרטי, הוא מברך ברכה אחרת: "ברוך (אתה אדוני אלוהינו מלך העולם) שעשה לי נס במקום הזה".

אם כן, ברכה על הנס הציבורי נאמרת בלשון רבים - "אבותינו" - וברכה על הנס הפרטי נאמרת בלשון יחיד - "שעשה לי". ומוסיף התלמוד וקובע שעל נס ציבורי חייב כל הציבור לברך ואילו על נס פרטי חייב לברך רק בעל הדבר.

הנס שהיה לנו השבוע הוא ללא כל ספק נס של רבים ורבות, אבל התרחש בהווה לא בעבר. אין אפשרות לברך עליו: "שעשה ניסים לאבותנו" ובוודאי לא "נסים לאמהותינו". לרוע המזל הנס התרחש רק בדור הזה, רק בשנה הזו. זה נס שזכינו לו רק בט"ז אדר ב', תשע"א, ולפניו - שתיקת שיעבוד ארוכה.

על כן, אני מציעה כי מהיום והלאה, כל העובר/ת ליד בית המשפט (או ליד כל סמל אחר מסמלי המשפט של מדינת ישראל) יברך: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, החונן לאדם דעת, ונותן בעמו ישראל, בשופטיו וביועציו, אפשרות לתיקון, שינוי ותשובה, ש(סוף סוף) עשה לנו נס במקום הזה".

לא עוד "אחותי החרישי"

אבשלום "האח הטוב" בסיפור אונס תמר פוגש את אחותו הנאנסת זועקת. הוא פורס עליה את חסותו, ובתמורה דורש ממנה את הדרישה המשפחתית האכזרית והבנאלית: "ועתה אחותי החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר הזה".

במעמד רב רושם התירה השבוע הקהילה לזעקתם של תמר ואהרן לבוא בקהל. אחי, אחותי, אל תחרישו.

ובבית המדרש של הטוקברים - מכתב הרבנים ותרגיל ושתי

רבות אני חושבת על הבחירה של הרב אבינר, הרב טאו ועוד מחבריהם וחברבוריהם, לכתוב מכתב תמיכה באנס משה קצב. שוחחתי על כך עם חברות וחברים, בקשתי מכם, חברי בית המדרש, להציע פרשנות כל שהיא לבחירה המזעזעת. והשאלה נותרה קשה. אני יכולה להבין שיש רבנים שרוצים לתקוף את מערכת המשפט החילונית של מדינת ישראל, אבל מכל המקרים הם בחרו לעשות זאת דווקא על ידי תמיכה באנס?!

ההסבר שהצלחתי לחלץ קשור קשר הדוק לדברים שנכתבו כאן. הרב אבינר, הרב טאו וחבריהם הבינו את המשמעות העמוקה

של משפט קצב. הם הבינו שהבחירה להרשיע את קצב, היא הבחירה להקשיב לקולן של הנשים. הם מבינים שהברית בין הזעקה להקשבה רק החלה. זה "קולך", זה קולן של הנשים המושתקות שזכה במשפט זה לכבוד הראוי לו, ויש סיכוי שזה יילך ויגבר.

הפטריארכיה של הציונות הדתית מאוימת כרגע מבית ומחוץ, במאבק שליטה שהיא לא ידעה כדוגמתו. זו בדיוק הבהלה שעוררה ושתי בקרב אחשוורוש וחבורת יועציו השיכורים. "להיות כל איש שורר בביתו" זועקים הרבנים המבוהלים. נראה שהפעם תרגיל השתקת ושתי כבר לא יעבוד להם. 

שבת שלום.