האשה שנותרה בלעדיו
"אחד מהם ראה אותי וזינק אלי. הוא התנפל עלי, נחת על הרגל השבורה והכאב שיתק והצמיד אותי לקרקע. לא יכולתי לזוז". צור שיזף, ברומן החדש שלו, "אשת הטייס שנעלם", מביא את סיפורה של האשה שנותרה ללא בעלה. פרק מספר חדש
בקול כפול ומהדהד, מספר צור שיזף בספרו "אשת הטייס שנעלם", את סיפורם של הטייס שנעלם בלבנון ושל האשה שנותרה בלעדיו. מי צודק: אלה שמעריכים שהוא מת, או אלה שמשוכנעים שהוא עדיין חי? האם אשת הטייס תמצא תשובה לשאלה שמענה אותה? ואיך יוצאים לחופשי במקום מסובך כמו המזרח התיכון, שבו אדם יכול להיות זר גמור, פליט נרדף או גולה המבקש מסתור, כמה עשרות קילומטרים מהעמק שבו נולד?
צור שיזף, יליד ירושלים (1959), פירסם עד כה שישה רומנים, שבעה ספרי מסע ושני מדריכים - לירדן ולסיני ומצרים. בהוצאת חרגול ראו אור הרומנים אהבה על קו השבר (1998) והאיש המאושר (2007), וספר המסע שאנטי שאנטי בלגן (2004).
"המטוס ריחף מעל קו החוף" (עטיפת הספר)
נחיתה
כשראיתי את קו החוף של תל-אביב מתקרב ידעתי שחזרתי הביתה. הייתה בי תערובת של התרגשות והקלה. המטוס ריחף מעל קו החוף, מעל תל-אביב, והוציא גלגלים בטפיחה שהרגשתי מתחתי. ישבתי ליד אחת מדלתות החירום של המטוס ונצמדתי לחלון. מלמטה הכל היה ירוק. היה חורף טוב והאביב הוריק את השדות. המטוס הסתובב מעל הגבעות הנמוכות שלמרגלות ההרים ונחת. יצאתי במהירות מהטרמינל ונסעתי לחניה ארוכת הטווח. הרוח המזרחית נשבה עדיין והביאה איתה את ריח פריחת ההדרים. הריח מילא אותי ואני נשמתי אותו מלוא הריאות. ואז פתחתי את המכונית שנענתה לי בציוץ, הנעתי והתקשרתי לדגנית.
"חזרת?"
"חזרתי."
"מאיפה?"
"מצאתי אותו."
הייתה שתיקה בצד השני.
"מה אמרת?"
"שמצאתי אותו."
"את מי?"
"כשתבואי. לא בטלפון."
"לבוא עכשיו?"
"אני צריכה לנוח. לא ישנתי כל הלילה. אתקשר אלייך כשאתעורר."
המשכנו לדבר על שום דבר חשוב, וכבר הייתי בכניסה לאיילון וירדתי בעזריאלי והתנועה לא הייתה כבדה מדי, כאילו מישהו פתח את הכבישים. עליתי בקפלן והמשכתי לתוך דיזנגוף ופניתי לריינס ולפרישמן ונכנסתי מאחורי הקאמרי שהפך לבית לסין ופניתי לרחוב, ומהרחוב לחניה מתחת לעמודים. ידעתי מה אני הולכת לעשות עד שדגנית תבוא. כל אחד צריך בור לצעוק לתוכו את הסודות, וזה היה סוד שלא הייתי יכולה לשמור לעצמי. גדול מדי. כבד.
האוטו צייץ שוב כשנעל את עצמו ועליתי במעלית שדאגתי שיתקינו לרֵע בשנה האחרונה לחייו, כשלא הצליח לטפס במדרגות. הדירה הייתה כמו שהיא. כל הדברים במקום. ובאפלולית, כשפתחתי, הייתה לי הרגשה של דֶז'ה ווּ. צעדתי לתוך תמונה שכבר הייתי בה, ושעמדה להתחדש בדיוק במקום שבו נכנסתי אליה שוב, אלא שעכשיו אני יודעת מה היה, ותהיתי לרגע אם כעת, בזכות הידיעה, אוכל להשפיע על מהלך הדברים, או שהכל יימשך באותה צורה בדיוק.
עצרתי באמצע החדר ועמדתי רגע בשקט ובבת-אחת טרוּנספרתי לאחד הלילות הארוכים שלנו כשהגשם ירד כבד וזלעפתי, ובתוך הדירה שבה עמדתי, שהספרים מגינים על קירותיה מהבלי העולם, בער תנור הגז באש עליזה והדיסק או הטייפ ניגן את נינוֹ רוֹטה, הנעימה של שמונה וחצי, ורֵע ישב על הכורסה מתחת למנורה עם הראש העגול ואני ישבתי על הספה האדומה כשרגלי אסופות תחתי, לצידי ערימת ספרים שלא היה לה מקום אחר, והתפנקתי בתוך הסוודר הישן. תמיד אהבתי אותו. הוא אצלי עד היום. לקחתי אותו יום אחד, ורק אחרי כמה חודשים רֵע אמר לי שזה היה הסוודר האהוב עליו. גם עלי.
ואז ניגשתי ופתחתי את התריסים ונתתי לאור האחרון של היום להיכנס יחד עם משב של רוח מזרחית. והריח שחדר עם הרוח שחלפה דרך פריחת הפרדסים חבט בי בגרון והבכי עלה מבפנים. ישבתי ליד הספרים ובכיתי. הרבה שנים לא בכיתי ככה. לא מאז הלילות אחרי שאסף נעלם ואני הייתי בוכה לבד במיטה בדירה שלי בברדיצ'בסקי, וכשנס היה מתעורר הייתי מרגיעה אותו ובוכה אחרי שנרדם. ואחרי שבכיתי הוקל לי וניגשתי אל המחשב שעמד על השולחן מכוסה באבק.
ניקיתי בכף היד את המסך, ניערתי את המקלדת מפירורים ומחיתי אותם מהשולחן אל הרצפה. הדירה עמדה ריקה מאז מותו של רֵע, אבל לי היה נדמה שהוא עדיין כאן, יושב וקורא בכורסה ספר ישן. הדלקתי אותו. מחשב שולחני לא חדש. ובזמן שהמחשב עלה מזגתי לעצמי כוס פורטו. הבאתי את הבקבוק מהדיוטי פרי באיסטנבול. פורטו היה המשקה של רֵע ושלי בערבי החורף, ברגעים שבהם העולם נעצר והצטמצם לחדר הזה, לתחושה המוצקה של פרטיות וביטחון שלא הייתה לי בשום מקום אחר.
זה היה המקלט שלי. ואחר-כך ניגשתי למערכת ושמתי את הדיסק של נינו רוטה. ואז, עם המוזיקה, התיישבתי ליד השולחן בכיסא הנוח מאוד שקניתי כדי שרֵע יפסיק להתלונן שהכיסא הישן שובר לו את הגב, הבטתי במסך הריק והתחלתי לחפש את דרכי בין המקשים שנענו לי בקול תיפוף. כמו הגשם של אז.
כתבתי: אסף.
מה שהתחיל בטפטוף איטי הפך לסערה. הרוחות מטלטלות אותי. דוחפות, ואני מולן. עיני נעוצות בקרקע המחשב ואני חותרת קדימה. וכשצלצל הסלולרי ושמה של דגנית הבהב לא עניתי. היא תבין. אולי תחשוב שהלכתי לישון. כיביתי את הטלפון והמשכתי לכתוב. כתבתי מהר. הסיפור כתב את עצמו. כאילו הוא בתוכי כבר מזמן ורק חיכה להיוולד. והמוצא הוא קצה האצבעות שמקישות על המקשים. חייכתי לרגע על עניין קצה האצבעות. עצרתי לרגע והבטתי בידי. בבוהן, באצבע, באמה, בקמיצה, בזרת.
אני כותבת בשביל שנינו. את הסיפור שלי שהוא גם הסיפור של שנינו. אולי לא תקרא אותו, אולי כן. ולך יש הסיפור שלך. האם אתה שומע? אני יודעת שאתה שומע. אני מרגישה אותך אחרי כל השנים האלה. הסיפור של שנינו, שלי ושלך. סופו של הסיפור ידוע. אתה יודע. אני יודעת. רק את האמצע – מחצית החיים שלנו – אנחנו לא יודעים. את עשרים וארבע השנים בלעדיך אני רוצה לספר לך. את עשרים וארבע השנים בלעדי. האצבעות שלי רצות על המקלדת בלי לחשוב. הן יודעות טוב ממני ומהר ממני מה היה ואיך נהיה.
אבא כוכב
רות, אספר לך את הסיפור שלי, ואתן אותו לטדי האטן אחרי שאהיה בטוח שאת כבר לא כאן, ואבקש ממנו שיעביר לך אותו. אני סומך עליו.
יש דפיקה בדלת. זהרה, בת הזקונים שלי. ילדה שריחה כריח פרחי סוף החורף וצחוקה מתגלגל. זהרה נושאת את קומקום התה עם הלחם והדבש ומניחה אותם ליד השולחן, ואני מחבק ומנשק אותה על מצחה והיא מתיישבת על ברכי ושואלת: "אבא, על מה אתה כותב?"
את זיכרונותי אני כותב. את שמות הפרחים והעצים והחיות שהכרתי. וסיפור על הכוכבים. והיא מביטה בי בעיניה הגדולות והכהות וניצוץ נדלק בהם: "היית בכוכבים, אבא?"
"הייתי."
"ותהיה שוב?"
"אולי."
"אולי אחרי שתמות?"
"אולי."
"אבל זה יהיה עוד הרבה שנים, נכון? כשאני אהיה אמא כבר."
"נכון."
"ויהיה לי אבא כוכב?"
"כן. יהיה לך אבא כוכב. ותוכלי להביט בשמים ולחפש את הכוכב הכי נוצץ, ולבקש ממנו משאלה."
"אני יכולה לראות את הכוכב עכשיו?"
"כן," אני אומר, לוקח את המקל שנשען על השולחן ויוצא איתה לפתח המרתף והשמים גדולים וצלולים ויבשים ואני מוצא בהם את אַלְדַבָּרָן, הכוכב הצהוב והגדול והזוהר שבקבוצת שור, ומוביל אותה לאט לאט בין מראות השמים עד שהיא מזהה אותו, ומספר לה על הפליאדות שהן הכתם בכתפו של השור, וזהרה מקשיבה לי ואני רואה את המילים מתיישבות בתוכה, ואני יודע שיש לי בעלת ברית שלא תפחד מהשמים ותמיד אהיה איתה גם ברגעים שבהם תהיה לבדה בעולם, אם כי אני לא דואג לה, כי יש בה את האומץ של אִמה, סַאוּסָן, שדבקה בי ובאה לכאן איתי.
ובשמים האינסופיים אני מגלה שוב כמה קטן האדם וכמה גדול העולם וכמה נחמה יש בשמים, והיאוש הפרטי והגעגוע נוגעים רק לך אבל מצליחים למלא את החלל כולו. ואני חושב עלייך, רות, אבל לא על הנערה שהכרתי. אבדה לי דמות הנערה, ואת מופיעה כמו שראיתי אותך במצודה, אשה במלוא פריחתה, חברה מעולם אחר שנמצא מעבר להרי החושך, ביקום מקביל, שתישאר לצידי תמיד אף-על-פי שלא אראה אותה עוד. החצי השני של העולם שמתחת לרגלי.
"שאי מִן פַדְלֶכּ," אני מבקש מזהרה, שממהרת להביא את קומקום המתכת הסורי הזהוב שיש בו כבר סוכר ונענע, מוזגת ממנו לכוס הזכוכית הקטנה והמוצקה ומגישה לי. ואני מסמן לה והיא באה ומתיישבת על רגלי הבריאה ואני נושף על פני הנוזל הזהוב שצבעו כמעט ואינו נראה בחושך, מגיש לה, והיא מחזיקה את כוס התה בין ידיה ואני עוטף את ידיה בידי והחום שופע מהכוס ועובר דרך ידיה אלי, והיא מרימה את ידיה בקלות של ילדה בת חמש ולוגמת מהתה בשמחה.
זהרה הלכה עם הקומקום והספל ואני חזרתי למרתף שלי והגפתי את הדלת. בני הבית יודעים
שאני כאן, כותב. אני רופא הכפר – כמו כוכב נפלתי מהשמים ותקעתי פה את שורשי האדם הרדודים שלי יחד עם הנערה שנפלה איתי. אחרי שחזרתי לחיים והתחלתי לחיות, סאוּסן חיה איתי בבית הקטן בעברה השני של הנחלה של אַבּוּ שַמְס הזקן. התחלתי אז לאסוף צמחים כדי למצות אותם – מרווה ואזוב וזרעי קיקיון ופרחי שיכרון זהוב והֶלְקֵטי פרג ופרחי חשיש ולִבְנֶה רפואי וסרפדים.
ולאט לאט הייתי מרחיב את חוג שיטוטי ועולה גבוה יותר לחפש את הצמחים הריחניים שבשמנים האתריים שלהם יש מזור לכאבי ראש ולמורסות, לבטן נפוחה ולשלשול מעיק, לקדחת, לכאבי מחזור, למניעת היריון ולעידוד ההתעברות, והנשים התחילו לבטוח בי. ומרגע שהנשים למדו לבטוח בי, כל הכפר בטח בי.
אבל לפני שאספר לך איך הפכתי לרופא בין בקעת דמשק לבּעלבֶּק, אספר לך את חיי מהרגע שבו נפרדנו עד לרגע שבו נפגשנו. אספר לך על הרגע שבו חיי השניים התחילו, ולא ידעתי שהם התחילו: חשבתי שחיי הראשונים ממשיכים עדיין במקום אחר – יחד איתך – וכל מה שאני צריך לעשות זה לחזור אליהם.
אכתוב לך על הזיכרון.
לפנייה לכתב/ת 
