יורם כהן חובש כיפה. אז מה?

בהתחלה חשבתי שיורם כהן שיחק אותה. רק לפני חודשיים הודח מבית "האח הגדול" וכבר הוא הופך להיות ראש השב"כ, כלומר נהיה האח הגדול בכבודו ובעצמו. אבל מיד הבנתי שמדובר ביורם כהן אחר שגם הוא דתי, ושזה ממש עולה בבריאות לכמה אנשים בתקשורת ובציבוריות הישראלית.

הדוגמאות פזורות בכל מקום ואתר. "הוא חובש כיפה אבל יחד עם זאת נחשב ממלכתי לחלוטין" סיפר לנו החילוני אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, "הוא מתון" – הרגיע אותנו החילוני יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר. וגם שאר הפרשנים והדוברים בהתנדבות של הוועדה המתייגת באו להגיד לכולנו שאפשר לשתות כוס מים ולהירגע כי למרות

שהוא דתי, ולך תדע עם מי הוא נפגש בלילות, אפשר לסמוך עליו.

הרי אותו דבר, רק פחות בעדינות, אירע ליעקב עמידרור לפני כמה שבועות. ב"הארץ", עיתון לאנשים חוששים, העירו על כך שתהיה אולי בעיה בשבתות, ועיתונאים אחרים כתבו על ימניותו של האיש. כאילו מאות ואלפי אנשים בכירים עם עמדות ליברליות ושמאלניות לא מתמנים פה חדשות לבקרים לשלל תפקידים רגישים.

תדע כל אם עברייה כי בשב"כ, בצבא ובכל הזרועות הרגישות ביותר מופקדים אנשים המתנגדים ל"כיבוש" ולשליטה על עם אחר, ובכל זאת מפקידים בידיהם את סודות המדינה הרגישים ביותר בלי לחשוש שהם ענת קם או שיעבירו את הסודות הללו לאויב. אז מה? למעט מטורללי-קצה, אנחנו לא עוסקים בדעות הפרטיות של בכירי הצבא והשב"כ, ומה שברור יותר: אנחנו לא יכולים להטיל ספק בהתאמתו של אדם לתפקיד רק בגלל שהוא נמנה עם ציבור מסוים.

איש לא יודע מה הן דעותיו הפוליטיות של ראש השב"כ החדש, גם אם הוא חובש כיפה. וגם אם הוא בעל דעות מדיניות כלשהן, הן לא אמורות להיות רלוונטיות במיוחד לתפקיד החדש. לשב"כ יש אתגרים כל-כך דרמטיים, שאני מציע להתיר ליורם כהן להציץ מבעד לטלית אפילו בזמן ברכת כוהנים.

בינתיים, הגוורדיה המתייגת, הישנה והחשדנית מזעיפה גבות: "הצילו! דתיים עליך ישראל! שלשום זה האלוף הדתי הראשון, אתמול זה כבר סגן הרמטכ"ל, היום זה ראש המועצה לביטחון לאומי ומחר, השם ירחם, גם ראש השב"כ". מקמטי המצח כמובן לא מתנגדים בקול רם, זה לא נאה, אבל הם רק רומזים, מצקצקים, מסמנים באצבעם: "לא אמרנו שהוא לא מתאים, רק רצינו שתשימו לב..."

חילופי משמרות

האמת היא שפעם זה היה מכעיס אותי הרבה יותר. מנגנוני שימור הכוח בתקשורת, במערכת המשפט, באקדמיה, בתרבות ובתקשורת פעלו במשך שנים רבות את פעולתם. אבל תודה לאל, אם תסלחו לי על הביטוי, הזמנים משתנים. כבר יותר מ-20 שנה קורים תהליכים מרתקים בכל החברה הישראלית. יש חילופי משמרות טבעיים ולתפקידים בכירים בכל התחומים המשפיעים מגיעים גם דתיים, גם עולים חדשים ובוודאי נשים. או-טו-טו יגיעו גם חרדים. כל זה לא קורה בקצב מספיק מהיר, אבל זה קורה, וביטויי ההסתייגות הנחלשים הם כבר קרב מאסף, לא מלחמת חורמה.

יש חילופי דורות וטעמים במוסיקה ובתרבות, קולות חדשים נשמעים גם בתקשורת וברמקולים אחרים של החברה. אין פלא שאלו קולות וטעמים שלא מוצאים תמיד חן בעיני נטורי קרתא של הממלכתיות הישראליות. אחדים מהם משוכנעים שהדתי הבכיר עסוק כל היום בהתלבטות בין פקודת המפקד אל מול גזירת הרב. על כן, כל יורם

כהן כזה, או יאיר נווה כזה, או עמידרור כזה, עושה להם צרבת. מה שהם לא מבינים הוא שהממלכתיות של הדתי נובעת בעיקר מכך שהוא אדם דתי.

אבל נקנח במבט אופטימי. העובדה ש"הדתי הראשון" כבר הגיע מזמן לשורה של מקומות ותפקידים שבעבר אף אמא דתייה לא חלמה עליהם, הופכת את העניין לשיגרה, לפרט שלא מעורר תשומת לב יתירה. מה הסיפור.

עוד מעט, "הדתי הראשון ב..." יעורר פחות עניין מהשמאלן החשדן האחרון. אני רק חושש מהיום שבו ניוותר בלי אף פנים חמוצות בסביבה בכל פעם שדוס יתמנה לתפקיד בכיר. או אז הדתיים שבינינו עלולים להישאר בלי סיבה ליבבה. השם יעזור ויושיענו מצרה שכזו.

• הכותב הוא יו"ר סיעת הבית היהודי