ללכת כי כולם הולכים

ואלוהים, כמה שזה מפחיד. מפחידה הקלות בה ויקי קנפו מכרה את עצמה ואת המסע שלה, אבל מפחידה יותר העובדה שהחלטורה הזו הוצעה לה מלכתחילה. ב־2003, כאשר קנפו יצאה למסע ממצפה רמון עד ירושלים כדי למחות על הגזירות הכלכליות, היא זעקה את זעקת הנשים החד הוריות והתעקשה לפגוש באופן אישי את האחראי - שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. בצידי הדרך חיכו לה אזרחים ואירחו אותה בביתם, כי גם הם נרתמו פתאום לדבר הזה, הרגישו את גודל השעה, הפנימו לרגע מחדש את משמעות הביטוי "מדינת רווחה".

ועכשיו קנפו מתפרנסת - זכותה, אבל היא לא עושה זאת בכבוד. את המותג שלה היא פודה בכסף, בלי שום קשר לערכים המקוריים שלו, ועוד מעזה לטעון בדרך כי השוואת מחירים היא ערך חברתי בפני עצמו. "איפה לקנות מצות בחג" היא אולי החלטה חשובה עבור כל ישראלי, אבל כשהוא לא מצליח להתפרנס בכבוד, כשהמדינה לא עוזרת לו להשיג דיור ופרנסה, וכשהעובד הסוציאלי שלו שובת כי גם הוא לא מסוגל להמשיך כך, אנחנו זקוקים לקצת יותר מ"השוואת מחירים". ויקי של פעם ידעה שכולנו יחד בסיפור הזה, ולא רק כשאנחנו עומדים בקופה בסופרמרקט.

קנפו היא בסך הכל אדם, ומותר לה לאכזב אותי. לא שכחנו שאת הרמז לכך שהיא מקבלת החלטות לא לגמרי ברורות קיבלנו כבר בסאגת תמונות העירום שלה, אבל למען האמת - אז היה לי יותר כבוד אליה מעכשיו. הסרט ההוא היה קשור למאבק שלה, היה בו מסר חתרני, ייצוג ויזואלי לנואשות של מעמד העובדים, וסר־טעם ככל שהיה, הוא לא דפק קופה לחברה גדולה. כעת, כשהתאגיד מתכסה בעלה התאנה של סמל המאבק החברתי, שהפך לפאנץ' ליין בפרסומת, הטעם רע הרבה יותר.