היי, מעניין מה יקרה לעכביש הזה אם נשתין עליו חומר הזייתי

1. כמעט הכלאתי בין קופים לאנשים, והכלבים זרקו אותי לכלא

בשעתו היה איוונוב אחד המומחים הגדולים להזרעות מלאכותיות בחיות. הוא הצליח ליצור הכלאות מוזרות כמו שילוב בין חמור לזברה ובין ארנב לשרקן, וגם זכה לשבחים על ההתערבות החוזרת ונשנית בסדר הטבעי של הדברים - עד שיצא להגשים את חלומו.

השנה היתה 1926, ראשית תקופת השלטון הקומוניסטי ברוסיה. איוונוב קיווה למצוא חן בעיני הממשל הסובייטי, שהבין את הפוטנציאל הטמון בגידול עובדים חזקים, מטומטמים ושעירים. הממשל הסכים לממן חלק מהניסויים שלו, ואיוונוב טס לאפריקה כדי להזריע נקבות שימפנזה בזרע אנושי. קל זה לא היה: הוא נאלץ להסתיר את מטרתו מפני המקומיים, ואחרי הכל, השימפנזות שהזריע לא נכנסו להריון. או אז חיפש איוונוב מתנדבות אנושיות שיסכימו להתעבר מזרע שימפנזה - ולמרבה הזוועה גם מצא.

אלא שאיוונוב לא זכה לראות את חלומו מתגשם: זמן קצר לפני שההפריה הראשונה יצאה לפועל הוא הוגלה לכלא הקזחי. מוזר, הייתם מצפים שאת כמעט־ממציא האישפנזה ישלחו לכלא הגרוזיני.

2. מצאתי תרופה לאימפוטנציה! הנה, גבירותי ורבותי, תראו!

עד אמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת הניחו שאימפוטנציה היא תופעה פסיכולוגית. מי שלא הסכים עם ההנחה הזאת היה החוקר הבריטי פרופסור גיילס ברינדלי, שלקראת גיל 60 החליט למצוא לבעיה הזאת הסבר פיזיולוגי.

במשך חודשים ארוכים הזריק לעצמו ברינדלי - ישר לברינדלי הקטן, ושלא תחשבו אחרת - חומרים כימיים בהרכבים ובמינונים שונים, עד שעלה על הכימיקל פנתולמין. את השפעת התרופה החדשנית הוא התכוון להוכיח בכנס של אגודת האורולוגים שנערך ב־1983; דקות ספורות לפני שעלה לנאום הוא הזריק מנה גדושה של החומר, ונעמד מול הקהל. אחרי ששטח את העובדות היבשות, ברינדלי הגדול הפשיל את מכנסיו וחשף איבר מזדקן אך זקוף. הקהל ההמום הוזמן לעלות על הבמה ולבדוק מקרוב שלא מדובר בשתל או בתותב, אבל הקהל לא היה עד כדי כך המום.

הקריירה של ברינדלי דווקא לא נגמרה, ומאוחר יותר הוא זכה בתואר אביר ממלכת אנגליה. בכל זאת, פריצת הדרך שלו היתה הבסיס לוויאגרה. אתם יודעים, התרופה שאף גבר בעולם לא צריך.

3. הוכחתי שקנאקים לא מזיקים לאצבעות. זה לקח לי כולה 60 שנה

כשדוקטור דונלד אונגר היה נער אמריקאי קצת נוירוטי, אמא שלו הזהירה אותו שלא יעשה קנאקים באצבעות כי הוא ישחק את הסחוסים ויחלה בדלקת מפרקים. כך יצא לדרך אחד הניסויים הארוכים ביותר בתולדות המדע: החל בשנת 1950 ועד 2010, אונגר פוקק בכל יום ויום את המפרקים באצבעות ידו השמאלית. ביד ימין הוא לא נגע, כי בכל זאת אמא אמרה שאסור.

בסוף הניסוי נבדק הרופא המתמיד וגילה שאין הבדלים בין אצבעות יד שמאל לימין, ושבשתיהן אין עדויות לדלקת מפרקים. לא בדיוק מדע שגרתי, אבל חייבים להעריך את ההתמדה.

4. גרמנו לצפרדע לרחף באוויר, וזאת מבלי להיות סטלנים

שלוש שנים לפני סוף המילניום הצליחו שני פיזיקאים בריטים, אנדריי גיים ומייקל ברי, לגרום לצפרדע לרחף. אף קוסם לא היה מעורב בשעשוע הזה, גם לא חוטים או זרמי אוויר, רק כוח מגנטי שהצליח להטיס את המקרקרת. רגע, לפני שאתם קופצים ואומרים ששדה מגנטי מושך עצמים ולא מרחיק אותם: שני הפרופסורים התכוונו להפוך את השדה וכך לקבל את התוצאה הרצויה.

את הניסוי ביססו גיים וברי על ההנחה שכל החומרים בטבע - קטנים וגדולים, חיים ודוממים - סופם להתמגנט, והשאלה היחידה היא מה גודל השדה המגנטי שיגרום להם להתעופף באוויר. עכשיו, ידוע שכל החומרים שקיימים בעולם מורכבים מאטומים. חלק מהאטומים מכילים אלקטרונים חופשיים, והכמות שלהם היא זאת שקובעת את יכולת ההתמגנטות של החומר. בברזל למשל הכמות שלהם גדולה, ולכן הם יושפעו בקלות כשיופעל עליהם שדה מגנטי. בגוף הצפרדע (ולצורך העניין גם בגוף האדם) יש פחות אלקטרונים חופשיים, כלומר יכולת ההתמגנטות שלהם אפסית. לכן כדי לגרום לצפרדע להתמגנט - או להפך, לרחף באוויר - יש צורך בשדה מגנטי עצום.

במעבדת הפיזיקה של גיים וברי היתה צפרדע ירוקה אחת ושדה מגנטי בגודל 16 טסלה, שזה גדול מאוד. כשהפכו את השדה והניחו עליו את הצפרדע, היא אכן ריחפה כמה סנטימטרים מעל המשטח. אומרים שזה לא הזיק לה מבחינה בריאותית, ושהיא אפילו לא הראתה סימנים של חוסר נוחות. וזה, אתם חייבים להודות, השימוש הכי מגניב במגנט מאז שדומינוס קלטו איך לוודא שהטלפון שלהם יישאר לך על המקרר.

5. יצרתי כלב עם שני ראשים. דמיינו מה אשיג בענף הציצים

בשנת 1954 הציג המדען הסובייטי ולדימיר פטרוביץ' דמיקוב את יצירתו: כלב בעל שני ראשים. נכון, חיות בעלות שני ראשים צצות מדי פעם בטבע בגלל פגמים בהתפתחות העוברים, אבל דמיקוב - חלוץ השתלות האיברים - שאף לשכלל את הפשלות של הטבע, ועל הדרך להביא כבוד לברית המועצות.

כדי להתנסות התחיל דמיקוב בקטן: היצירה הראשונה שלו היתה השתלת לב שני לכלב חי. למרבה הפלא הצליחו שני הלבבות לפעול יחד, כשכל אחד מהם פועם ומזרים דם בקצב שונה לגוף. כשהמיומנויות של המדען השתכללו מספיק, הוא עבר לאתגר האמיתי וחיבר ראש של כלבלב קטן וחמוד לצוואר של כלב גדול. התוצאה: הצלחה, אבל בעירבון מוגבל.

עדי ראייה מספרים ששני הכלבים שמרו על האישיות הנפרדת שלהם; ראש הכלבלב היה מכרסם בעליצות את אוזנו של הכלב הגדול, והמארח היה מתעצבן ומנסה לנער אותו מעליו. הם היו שותים ביחד, אוכלים ביחד - ואחרי שישה ימים גם מתו ביחד. אבל בהחלט לא לשווא: ניסויים כאלה הובילו לגיבוש התובנות הרפואיות שמאפשרות כיום לחבר אנשים למכונות הנשמה מלאכותית, ולערוך השתלות וניתוחי לב פתוח. אנחנו בטוחים שממש עכשיו, רקסי זוקף ארבע אוזניים בגן העדן של הכלבים.

6. גילינו איזה בקבוק בירה, ובכן, יורד יותר לראש

אם נקלעתם לקטטה המונית בבר, הנה דילמה: האם לחבוט באנשים עם בקבוק הבירה המלא שהרגע הזמנתם, או עם אחד הבקבוקים הריקים שמוטלים על השולחן? לסטפן בולינגר, סטיבן רוס ושיכורים נוספים מאוניברסיטת ברן יש תשובה מדעית לשאלה הזאת.

החוקרים השווייצרים סחבו בקבוקים מלאים וריקים לראש מגדל, והשליכו אותם למטה כדי לאמוד כמה כוח דרוש לשבירתם בשני המצבים. המסקנה: בקבוק מלא קטלני יותר לראש אנושי ממוצע מבקבוק ריק. מתברר שצריך פחות אנרגיה כדי לשבור בקבוק מלא, אם כי חראם על הבירה. ולא רק זה: יחד עם המאסה הכבדה של הבקבוק המלא מדובר בכלי נשק מסוכן שיכול לרטש את פני הקורבן.

בשנת 2009, בטקס חלוקת פרסי ה"איגנובל" - פרסים שניתנים כפרודיה על פרס נובל למחקרים אזוטריים ולא יעילים - זכה המחקר הזה בקטגוריית "פרס לשלום". אל תשאלו אותנו למה.

7. אילפתי יונים להנחות טילים. או שמא זה היה ההפך?

מלחמת העולם השנייה הציבה בפני הצבא האמריקאי אתגר גדול: הנחיית טילים לעבר מטרות. טכנולוגיית היירוט והבקרה עוד היתה בתחילת דרכה, ומערכות ההיגוי מרחוק עדיין לא הומצאו. הפיתרון הגיע ממקור לא צפוי: מקורים.

בשנת 1943 השיק הפסיכולוג האמריקאי בורכוס פרדריק סקינר את "פרויקט יונה" - אילוף יונים להנחיית טילים. במימון ובתמיכת הצבא פיתח סקינר מערכת ביות עם מסך זכוכית מוליך חשמל, שעליו הוקרנה תמונת המטרה. הוא חיבר את המקור של היונים לאלקטרודה, ואימן אותן לנקר את המטרה שהוקרנה על המסך. כשהחיילות ניקרו במרכז המסך, המטרה נעה בקו ישר; כשהניקור היה בצידי המסך, הטיל סטה בהתאם. בתמורה זכו היונים למנה מפוארת של זרעוני קנבוס, קרוב משפחה של הקנביס. זאת היתה דרכו של סקינר לתגמל את בעלות הכנף, ועל הדרך להכין אותן למסלול שירות קשה במיוחד.

המסוגלות הנפשית של היונים למשימה נבחנה בדרכים שונות. סקינר ירה באקדחים ליד ראשיהן, הציב אותן בתא לחץ ששררו בו תנאי טיסה, סיחרר אותן בצנטריפוגה וחשף אותן להבזקי אור חזקים שדימו פיצוצים באוויר. והיונים? הן המשיכו לנקר, מחכות למנה.

המערכת נבחנה בהצלחה בסימולציות על הקרקע, אבל לא פרצה מחוץ לגבולות חדר הניסוי. כשמערכות בקרה ושליטה אלקטרוניות הוכחו כיעילות בהנחיית טילים, פרויקט היונה היה חסר תועלת. מה שנותר מהניסוי של סקינר הוא מסכי הזכוכית, שהיוו בסיס למסכים המגיבים שנמצאים בשימוש עד היום. והמסכים האורגינליים של סקינר? באלה משתמשים ממש עכשיו במערכת "בלייזר".

אבל אנחנו לא מרירים.

8. הגשנו לעכבישים שתן של סכיזופרנים, ולא שפכנו טיפה

האל.אס.די השפיע לא רק על המוזיקה הפסיכדלית, אלא גם על המדע הפסיכי. בשנות ה־60 בחנו כמה מדענים אמריקאים את השפעת חומר ההזיה הזה על עכבישים, וגילו שהרמשים טוו רשתות קצת יותר יצירתיות מהרגיל. כעבור כמה שנים השתמשו קבוצת חוקרים שווייצרים במסקנות הניסוי הזה כדי לבחון את מקורות הסכיזופרניה.

החוקרים משווייץ טענו שהסכיזופרנים מפרישים למחזור הדם שלהם חומרים מעוררי הזיות באופן טבעי, ולמעשה נמצאים בהיי תמידי. מאחר שכמעט כל חומר כימי שנמצא בדם מגיע גם לשתן, הם קיוו שגם עכבישים שיושפעו מהסם בצריכה קצת פחות ישירה יראו פגיעה ביכולת טוויית הרשתות. כך נאספו דגימות שתן מ־15 סכיזופרנים, הוסיפו להן קצת סוכר בשביל הטעם, והגישו אותן לעכבישים.

איך זה נגמר? בלי פריצת דרך ממשית. כל הרשתות נטוו למופת, ועד היום לא התגלה חומר חשוד בדם או בשתן של סכיזופרנים. מה שבכל זאת גילו החוקרים הוא שאחרי שלוק אחד בלבד מהתמיסה הצהבהבה, העכבישים נסוגו לאחור, ניסו להקיא וסירבו להתקרב אליה בשנית. היי, לפחות לא נתנו להם ייגרמייסטר.

9. חישמלתי כלבים לכדי ייאוש. איזה מזל שאני מדען, אה?

הפסיכולוג האמריקאי מרטין זליגמן היה אבי הפסיכולוגיה החיובית, מה שלא הפריע לו לחשמל כלבים לצורך מחקר שבודק את הקשר בין פחד ללמידה.

בסוף שנות ה־60 הכניס החוקר שתי קבוצות כלבים לתוך כלוב סגור וחישמל אותם; הכלבים בקבוצה הראשונה יכלו להפסיק את הזרמים בכל רגע באמצעות לחיצה על הידית, ולכלבים בקבוצה השנייה לא היתה אפשרות לעצור את הכאב. בהמשך העביר זליגמן את הכלבים לכלוב פתוח, ושוב חשף אותם לזרמים החשמליים. הכלבים מהקבוצה הראשונה, שעדיין לא איבדו את התקווה, דילגו מעל דופן הכלוב ונמלטו מהכאב. לעומתם נשכבו רוב הכלבים מהקבוצה השנייה על תחתית התא, ייבבו באומללות ונראו אדישים. זיגלמן קרא לתופעה הזאת "חוסר ישע נרכש": הכלבים לא האמינו שביכולתם לשנות את המצב, אפילו כשדרך המילוט ברורה.

תמונת מראה להתנהגות האנושית? בהחלט: זליגמן הצליח להשליך מהניסוי הזה על הקיבעון הקוגניטיבי של בני האדם במצבים של חוסר שליטה על אירועים שליליים. והוא הגיע גם לתוצאה חיובית: לא כל הכלבים מהקבוצה השנייה נתפסו לאומללות משתקת. עם קצת עזרה מהחוקר, כשליש מהם הצליחו בסופו של דבר להעריך מחדש את המצב ולהשתחרר מהכלוב. ואתם חשבתם שהיכולת לתת לעצמך לק בביצים היא סיבה לקנא בהם.

10. החזקתי אנשים במיטה במשך שנה, ועדיין אין לי חברה

הנה הצעה מפתה: אנחנו נטפל בכם, נספק לכם מזון ושתייה וטלוויזיה חופשית וגם נעניק לכם אוטו חדש, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה לשכב במיטה במשך שנה. זה היה הניסוי שערך הרופא והקוסמונאוט הרוסי בוריס מורוקוב באמצע שנות ה־80, במטרה לבדוק איך משפיע חוסר הכבידה בחלל על בני האדם.

מורוקוב הבין שהוא לא יכול לדמות תנאים של חוסר כבידה בכדור הארץ, ולכן התפשר על חדר מבוקר בבית חולים. 11 מתנדבים קפצו על המציאה והפקירו את גופם למדע, והתוצאות היו שוות כל רובל: התנוונות גופם של הנבדקים בניסוי משקפת במידה רבה את ההתדרדרות הבריאותית של האסטרונאוטים גם היום. מה קרה שם? ובכן, השרירים והעצמות של הנבדקים הסתיידו מחוסר שימוש; הלב פעם פחות חזק, כי לא היה צריך להתאמץ להעלות את הדם עד למוח; כדוריות הדם האדומות שמובילות את החמצן לגוף התפרקו ופחתו; והשעמום עירער את שפיותם.

למרות התוצאות הלא נעימות האלה, רק מתנדב אחד פרש במהלך הניסוי. השאר, שהיו נשואים ובעלי משפחות, זכו לביקורים שבועיים - אבל בסיום הפרויקט לא היה לחלקם לאן לחזור. לפחות היה להם אוטו.