שוב מחוברת

אז מה, ראיתם את הפרקים הראשונים של "מחוברות 2"? סיימתם להגיד שכולן תאוות פרסום? ביליתם מספיק שעות בהשוואות לעונה הקודמת? החלטתם מי תחזיק מעמד, מי המעניינת, מי המיותרת, מי זאת שמגיע לה יותר, ואת מי תצטרכו לגגל בעוד שנה כדי להיזכר בשמה? יופי, כי אני בדיוק אותו הדבר. 

בצפייה ראשונה - קשה לי להתמודד

לפני שבועיים קיבלתי דיסק ובו חמשת הפרקים הראשונים. הכנסתי למחשב, לחצתי על כל מה שצריך ללחוץ, נשמתי עמוק והתחלתי לצפות. וצפיתי, וצפיתי, וחמש דקות לתוך הפרק לחצתי על כל מה שצריך ללחוץ כדי לעצור את הדבר הזה, והודעתי לכל העולם שלא שרדתי אפילו את ההתחלה כי זה ממש על הפנים, ומה הן חושבות לעצמן ושזה לא מעניין אותי וכל שאר הדברים שאנשים אומרים כשקשה להם להתמודד, כשמישהו נוטל את הנעליים של הבייבי שלהם, קושר את השרוכים סביב הבייבי שלו ומשגר לאוויר תינוק טרי וחדש בלעדיהם.

אבל כמה ימים חלפו והסקרנות גברה עליי, והלכתי להקרנת הבכורה. שם, בכיסאות אפלים של הקולנוע, נפרדתי מהשנייה האחרונה ברבע שעת התהילה שלי, כשחמש המחוברות החדשות הצליחו להמיס בי את כל הציניות התל אביבית ולהזכיר לי למה בכלל נכנסתי לפרויקט הזה.

כי מאחורי כל הקשקושים של הטלוויזיה והפרסום והכסף אנחנו 15 נשים וגברים – עד כה, בכל מקרה – שמוכנים לחשוף את חייהם, ולא בגלל שזה אמיץ או מהלל אותנו. אלא משום שבסופו של יום, זו הדרך שלנו לבקש שתאהבו אותנו, שתגידו לנו שאנחנו לא לבד, שתהיו טובים אלינו. נכון, זה עטוף בהמון קלישאות אחרות, אבל זה הגרעין.  

כבר מפורסמות. משתתפות מחוברות 2 (צילום: אלדד רפאלי)

דורון צברי: "היה אדם מאמין תמיד"

דורון צברי, הבמאי של העונה הראשונה, פמפם לי במוח, לאורך כל הצילומים, שאני חייבת להיות אדם מאמין תמיד. אז אני בוחרת – אף אחד לא מחייב אותי, יש אפילו כאלה שאומרים שזה מוציא אותי טמבלית, אבל אני פשוט בוחרת – להאמין לחמש הנשים האלה. מה איכפת לי שהן מודעות למצלמה ומה אכפת לי שזה פורמט שכבר נעשה ומה אכפת לי שזה מור אוף דה סיים.

סצנת הסיום של הפרק השלישי, שבו ננה מבכה את הניסיון המי יודע כמה להיכנס להיריון, גרמה לי לבכות. וזה מה שאני רוצה מהעונה החדשה של מחוברות. אין לי עניין להיות פוליגרף ולהחליט איפה כאן האמת ואיפה השקר. מה שמדבר אליי ומה שנוגע בי - הם מה שחשוב, ואני מחליטה להניח לעבר שלי בפרויקט הזה ולצלול לתוכו בפעם הראשונה בתור צופה תמימה, בלי להיות שקועה במניפולציות של עריכה, באנשי הפקה, בצילומי השלמה, בפחדים. אני מתנתקת. אין לי ברירה.

אז מה יש לנו כאן? עד כה, ננה שרייר מצטיירת ככוכבת הגדולה של הסדרה. ממוקמת בסופו והתחלתו של כל פרק כמעט, מצטלמת בעירום מרומז, לא דופקת חשבון, אמנית של מילים, יפה להחריד, לא מתנצלת על חולשותיה ולא מתביישת בהן. פשוט לקנא. שיר נוסצקי ראיינה אותי ל"טיים אאוט" פעם ומאז נשארה בסביבה, שלום-שלום בבתי קפה ובמסיבות פה ושם. היא יוצרת בי את יצר המציצנות הכי גדול – הופסה, פתאום אני נכנסת לבית שלה, לזוגיות שלה, עולם שלם ששייך לפרצוף מוכר. אני מרותקת אליה ומתאהבת בה.  

נסיונות הכניסה שלה להריון מביאים לידי בכי. ננה שרייר (צילום: עדו לביא)

הילי עמנואל מזכירה לי אותי

הילי עמנואל תמימה עד כאב ומצחיקה נורא. בהתחלה היה לי קשה להתחבר אליה, כי כמו הדמות שלי בסדרה, היא מתחילה מלמטה ולא בנויה לעורר אמפתיה, אבל כשזה קורה, זה בא בסערה, ועכשיו משהו בה עושה לי הרגשה של בית. חבל שבשבוע הראשון בקושי רואים אותה, היא מאוד חסרה לי.

חייה של דינה אברמסון רחוקים שנות אור מחיי אבל שתינו מחפשות בדיוק את אותו הדבר, הדת שמרחפת מעליה לא משנה שום דבר, היא רוקעת ברגלה ורוצה להיות בן אדם, רק בן אדם. ומיקה קרני קצת מזכירה לי את מירי חנוך מהעונה שלנו, עם הבעל החכם והרגיש והילדים מכל מיני גלגולים והבישולים והחמימות הביתית והנשימות של הטבע, מין חלום כזה שאולי יום אחד יהיה גם לי.

עוד משהו שחסר לי: עדיין לא הייתה דמות ראשית מבוגרת באף עונה. מישהי בת 70, נניח. מעניין אותי לראות גם את העתיד. קיוויתי שזה יקרה בעונה הזו, והתאכזבתי. אולי בפעם הבאה. על כל פנים, ניפגש כאן שוב בעוד שבוע עם הפרקים הבאים. אין לי מושג מה יהיה בהם, אני לא יודעת אם תמיד אוהב ותמיד אפרגן, אבל אני מוכנה להתחיל במסע.