השלב השני - הגדרת הטומאה והטהרה. אפילו לאחר שהחכם קבע שזה אכן נגע טמא, עדיין לא נטמא האדם. הטומאה חלה עליו רק על-ידי הכהן, שמכריז עליו:"טמא אתה".

אמירה זו של הכהן היא תנאי מחייב, שבלעדיה אין האדם נטמא. יתרה מזו: אפילו אם הכהן אינו בקי בדיני הנגעים והוא סומך רק על דברי החכם שבחן את הנגע, בכל-זאת אין האדם נטמא על-פי דברי החכם עצמו, אלא דווקא כאשר הכהן מכריז כי הוא טמא.

הדבר מעורר כמה שאלות. מדוע חשובה כל-כך הכרזתו של הכהן, ומדוע נקבע דין מיוחד זה דווקא בטומאת צרעת ולא בסוגים אחרים של טומאה, שבהם הקביעה אינה נעשית על-ידי כהן בדווקא?

הלכה זו סותרת לכאורה גם את מהותה של הכהונה. על פי המקורות, תפקידו של כהן הוא לטהר את עם-ישראל ולהרעיף עליו רוח של טהרה. מכך נובע הדין על פיו אסור לכהן להיטמא ועליו לשמור על טהרתו. ואולם כאן מייעדת לו התורה דווקא תפקיד הפוך – לטמא את הצרוע.

הסבר הדבר נעוץ בחומרתה של טומאת הצרעת. זוהי הטומאה היחידה שדינה – "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". אפילו טמאים אחרים אינם רשאים לשבת במחיצתו של הצרוע, שכן עליו לצאת לגמרי אל מחוץ למחנה ישראל.

דווקא משום כך קובעת התורה, שרק כהן יכול לחרוץ דין חמור שכזה על אדם מישראל. כהן הוא איש חסד, ועבודתו היא "לברך את עמו ישראל באהבה". התורה אינה מסתמכת על חכם, שאמנם הוא פוסק על-פי התורה, אבל יתכן שעם כל מעלותיו הגדולות הוא אינו מרגיש די הצורך את גודל הכאב והצער שייגרם לאותו יהודי. הכהן, איש החסד, מרגיש את החומרה הנוראה שבדבר, ולכן התורה דורשת שדווקא הוא יקבע סופית אם היהודי אכן טמא בטומאת הצרעת, דווקא על פיו ייקבע הדבר.

דיני הצרעת מלמדים אותנו, שהנגע עצמו אינו טמא כמו הכרזתו כטמא. לכן הקביעה כי יהודי כלשהו הוא "מחוץ למחנה" חמורה יותר מעצם מעשיו של אותו יהודי. יתכן שהוא אכן עבר ועשה מעשים שלא מתאימים בלשון המעטה, ולמרות זאת – הקביעה על הגדרתו "מחוץ למחנה" תהיה חמורה עוד יותר. יש להיות שלמים לגמרי במידת החסד ואהבת-ישראל קודם שמכריזים כך על אדם מישראל, שמצד מהותו הפנימית והאמתית הוא "חלק אלוקה ממעל ממש".