האם הפלסטינים יעשו לייק למדינה?

הרשות הפלסטינית קרובה מאי פעם להכרה בינלאומית בה כמדינה עצמאית. על פי הערכת אנשי האו"ם והאיחוד האירופי, הפועלים בשיתוף פעולה עם הממשל האמריקני, אם הפלסטינים "יתנהגו בהתאם למצופה מהם", בחודש ספטמבר הקרוב יוכל אבו מאזן להכריז על עצמו כנשיא מדינת פלסטין העצמאית.

הרשות הפלסטינית קרובה גם לקבל מענקים כספיים בסדרי גודל שלא ידעה בעבר. מדינות רבות בעולם מתכוונות להשתתף או לתרום לוועידת פריז השנייה, שתתכנס בעוד כחודשיים, כדי לאפשר לאבו מאזן וממשלו העצמאי העתידי, לפעול כריבון כלכלי ולא רק כישות מדינית.

ולא רק זאת. ערי הגדה רשמו שתי שנות שקט ופריחה מלאות התפעלות. ברחבי הגדה המערבית מתנהלים בעת הזו לא פחות מ-400 פרויקטים: בניית ערים ושכונות, הקמת תחנת כוח ומפעלים. הראיס הנוכחי אבו מאזן וראש הממשלה סלאם פיאד לא הסכימו ללכת בדרכו רבת השנים של יאסר ערפאת שטען "קודם מדינה - אחר כך כלכלה", והוכיחו לעמם ולעצמם כי אין סתירה בין השניים, אלא אם כן אתה מהפכן קנאי כ"אבו עמאר" הזומם מזימות הסותרות את תוכן הסכם השלום עליו חתמת.

עבאס ופיאד קידמו את כלכלת הגדה המערבית ושדרגו את רמת החיים של חלק מתושביה. אך משימתם רחוקה מלהיות מושלמת ואת השלמתה תולים השניים בהתפתחויות הקרובות שהוזכרו לעיל. זו אכן סיטואציה מפיחת תקווה.

על סף החמצה היסטורית

אלא שלצד התמונה האופטימית הזאת, יש מי שמנסים להבליט דווקא את שמיה המתקדרים של הגדה המערבית. גופי אופוזיציה פלסטיניים, לאו דווקא מחמאס ומהג'יהאד, בליווי אמצעי תקשורת ערביים וישראליים, מצביעים לעבר מועד קרוב יותר, 15 במאי ("יום הנכבה"), שבו תפרוץ האינתיפאדה הבאה. אם זו אכן תפרוץ, היא תזכה לכינוי "אינתיפאדת הפייסבוק" שכן מאות אלפי גולשי אינטרנט סימנו "לייק" בתמיכה בסיבוב שלישי של התקוממות והתנערות. נגד מי? גם במקרה זה רשמו הפלסטינים פטנט ייחודי. "המתקוממים הדיגיטליים" לוקחים אמנם דוגמה מהנוער הערבי במדינות הערביות במזרח התיכון, שיצא נגד המשטרים המושחתים בתוניסיה, מצרים, לוב, תימן, וסוריה, אבל כשזה מגיע לסימון המטרה, היעד איננו אבו-מאזן אלא... ישראל, והאישים נגדם תופנה המחאה הם דווקא נתניהו וברק.

האם תהיה זו שוב החמצת הזדמנות היסטורית, אחת מני רבות שהפלסטינים הקפידו להחמיץ לאורך עשרות שנות העימות? ההיגיון אומר שפרוץ אינתיפאדה חדשה תהיה קמפיין התאבדות מדינית חסר תקדים של תושבי הגדה המערבית ב"שידור חי" ולכן הם יימנעו מכך. אבל, בשום נקודת ציון דומה קודמת - לא ב"הצעת ועדת פיל" (1937), לא ב"תוכנית החלוקה" (47') ולא ב"הסכמי אוסלו" (93-95') - לא היה זה ההיגיון שפעל אצל ההנהגות הפלסטיניות ובקרב הציבור שנהה אחריהן, אלא הרגש הלאומי הבלתי ניתן לריסון. הרגש המתפרץ הזה הוא שהביא לעולם מלים כנכבה (אסון), פזעה (קריאה להתנפלות המונית) ואינתיפאדה (התנערות, התקוממות). ובכולן היעד הוא ישראל, הציונות והיהודים.

התקופה הקרובה תהיה תקופת מבחן אמיתית להנהגה ולציבור הפלסטיני. אבו מאזן ופיאד ייבחנו ביכולתם לסמן את נקודת המפנה ההיסטורית בחברה הערבית בגדה המערבית. בוודאי שלא קל יהיה לשניים הללו, שבמשך כל החודשים האחרונים לא פסקו מלהלל ולפאר שהידים פלסטיניים ולקרוא כיכרות על-שם רוצחי ישראלים, לעבור פתאום להטפה למען שלום כאילו היו אחיה של האמא תרזה. יחד עם זאת אין לשניים ברירה, אלא להציב אלטרנטיבה לאומית האומרת מדינה במקום רשות ואלטנרטיבה חברתית-כלכלית לחמאסטאן העזתית על חולייה החברתיים והכלכליים. ביום העצמאות ה-63 שלנו, בין משדר מעניין למנגל טעים, ניאלץ לפזול לעבר הנעשה אצל השכנים ממזרח.