דייטינג: כשנשים מחזרות, הן פחות בררניות
מה שקובע הוא לא המגדר ולא הכוכב ממנו באת, מאדים או נוגה. מה שקובע הוא נורמות חברתיות, משחק התפקידים. וכיוון שחברתית מקובל שהגבר הוא זה שניגש לבחורה בבר ואומר "היי", הרי שנשים נתפשות כיותר בררניות
המיתוס ידוע: נשים הרבה יותר בררניות מגברים כשזה מגיע לבחירת בן זוג. האבולוציה התגייסה לטובת העניין והסבירה שהואיל ונשים משקיעות יותר בצאצאים שלהן, בהיותן חסרות משאבים כלכליים ובעלות מספר ביציות מוגבל, הן בוחרות בקפידה את מי שינהל לצידן את משפחתן העתידית. את המיתוס הזה, מסתבר, אפשר לנפץ על ידי ניסוי פשוט - תנו לרגע לנשים להיות ה"גברים". כן, החליפו תפקידים, שנשים יתחילו עם גברים במקום להפך!
כשתעשו את זה תראו שהבררנות עפה לה בחינניות מהחלון. מחקר של אלי פינקל מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, שפורסם באוקטובר 2009 בכתב העת Psychological Science, עשה בדיוק את הניסוי הזה. הוא הזמין 350 סטודנטים בקולג' לאמנות ומדע להשתתף בספידייטינג הפוך. הוא הראה שכאשר נשים לוקחות את התפקיד הגברי בבחירת פרטנר לקשר רומנטי, הן לא בררניות יותר מגברים.
פינקל יצר סביבת ספידייטינג קלאסית, בה הקדיש לכל זוג ארבע דקות שיחה. כשהסתיים הזמן המוקצב, מחצית מהנשים המשתתפות במחקר נתבקשו לקום ולעבור שולחן, בעוד מחצית מהגברים נשארו לשבת. זאת בניגוד למקובל בספידייטינג, בו הנשים נשארות לשבת והגברים עוברים משולחן לשולחן.
מסתבר שעצם הפעולה של לגשת לפרטנר פוטנציאלי הגבירה את הרצון לצאת עם אותו אדם. זה קרה אצל הנשים והגברים כאחת. לעומת זאת, הגברים, שלבאשונה נשארו לשבת וחוו את הצד הנשי של הספידייטינג, דיווחו דווקא על עלייה במידת הבררנות. כלומר, עצם היוזמה לקשר הגבירה אצל המסתובבים בין השולחנות את התשוקה לראות שוב את אותו אדם.
פעולות פיזיות שהגוף עושה מעוררות תפישה מסוימת במוח
זהו טריק מוחי ידוע, תופעה שהחוקרים קראו לה Embodiment (גילום), על פיה, פעולות פיזיות שהגוף עושה מעוררות תפישה מסוימת במוח. כך, למשל, מחקר ביקש מאנשים לדרג מוצר כלשהו. תוך כדי הדירוג נתבקשו חלקם למשוך לכיוונם מוצר אחר, שאינו קשור לניסוי כלל. אחרים נתבקשו לדחוף מהם והלאה את המוצר שאינו קשור. התברר שעצם פעולת הדחיפה או המשיכה השפיעה על הדירוג. אלו שמשכו לכיוונם את המוצר הלא קשור דירגו הרבה יותר בחיוב את המוצר הנבדק בניסוי, לעומת אלו שדחפו. למה? כי המוח יודע שאם אתה מושך משהו לכיוונך, סימן שהוא טוב ואתה מעוניין בו.
לכן, אם אתה עובר משולחן לשולחן כשבראשך המטרה של מציאת פרטנר זוגי, המוח שלך מגביר אצלך את העניין באדם שמעבר לשולחן, כי הוא אומר לעצמו שאם כבר ניגשת, סימן שאתה רוצה את זה.
בנוסף, יש כאן את עניין הביטחון העצמי: האקטיביות שבלגשת לפרטנר פוטנציאלי מעלה את הביטחון העצמי, מה שגורם לאדם המתחיל להיות פחות בררני.
כלומר: פעולות פיזיות ותהליכים פסיכולוגים קשורים ביניהם בדרכים שלא תמיד אנחנו מודעים אליהן.
אז מה שקובע הוא לא המגדר ולא הכוכב ממנו באת, מאדים או נוגה. מה שקובע הוא נורמות חברתיות, משחק התפקידים. וכיוון שחברתית מקובל שהגבר הוא זה שניגש לבחורה בבר ואומר "היי", הרי שנשים נתפשות כיותר בררניות.
נשים כמעט אף פעם לא יודו שהן התאהבו ממבט ראשון
אז זו לא בררנות. זה תסבוך, תסבוך שנובע מבלבול תפקידים. המוח שלנו, הנשים, מתערבב לנו עם הלב והרגש, עם העצמאות אך הצורך במישהו מגונן, ועם הקריירה אך החיפוש אחר אהבה, ומה שיוצא מזה הוא שייק אדום חסר צורה. נשים כמעט אף פעם לא יודו שהן התאהבו ממבט ראשון. הן קודם כל צריכות לחשוב על זה. גם כשהן בוחרות, וגם כשהן כבר במערכת יחסים, הן תמיד צריכות "לחשוב על זה".
וגברים?
