בנות הכיתה תקפו באכזריות; ביה"ס לא התערב
מה קורה כשתלמידה עוברת התעללות על ידי בנות כיתתה, מספרת על הדברים להנהלת ביה"ס ואף מגישה תלונה במשטרה? לדברי ג', שהייתה בת 13 בעת המקרה, כמעט שום דבר. "אף אחד לא דאג שארגיש בטוחה", אמרה למוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
באותו לילה קשה פתחה ג' את הדלת ונכנסה בשקט הביתה. אמה המתינה לה בחושך. "חזרתי," היא אמרה לאם, שלא חשדה בדבר, והלכה לחדרה. השעה הייתה אחת בלילה, אך ג' לא הצליחה להירדם. "באותם רגעים רק רציתי שהכל ייגמר", היא אומרת כעת. רק בבוקר, כשאור הציף את הבית, מספרת האם ש' שמצאה על הרצפה "ים של שערות. כמו של חולה סרטן שעובר טיפולים כימותרפיים וכל השערות שלו נושרות." האם אספה את השערות, ולא דמיינה לעצמה שאלו שערותיה של בתה.
"כולן הרביצו לי"
זה קרה בסוף השבוע. את היום למחרת בילו, כמדי שבת, בבית הסבים. "רק כשחזרנו היא אמרה לי 'אמא, אני רוצה לספר לך משהו.' שאלתי אותה 'מה? אנסו אותך- '? זה היה הדבר הראשון שעלה לי לראש. היא אמרה 'לא. אבל קבוצה גדולה של בנות תפסה אותי, וכולן הרביצו לי."
זה קרה לפני שנתיים. ג,' אז תלמידת כיתה ט' בחטיבת ביניים, יצאה לבלות במרכז המסחרי בעיר מגוריה, מקום מפגש קבוע של בני נוער מרחבי העיר. לפתע הבחינה באחת מבנות שכבתה קוראת לבנות אחרות להצטרף אליה, וכולן שעטו לעבר ג.' "כנראה שחברה שלי רבה איתן והן החליטו לנקום בי," היא מנסה למצוא, בדיעבד, הסבר לטראומה שחוותה. "היו שם יותר מחמש עשרה בנות, חלקן - בעיקר אלה שיזמו את התקיפה - בנות 13 ו,14- וחלקן בוגרות יותר. כולן תקפו אותי, הרגו אותי במכות, משכו לי בשיער מכל הכיוונים. גם כשניסיתי לברוח הן עקבו אחרי, העיפו אותי לרצפה ובעטו בי בכל הגוף. אני לא זוכרת מה הרגשתי, אני זוכרת הרבה נקודות שחורות ומכות".
האם ש' ידעה שאסור לה לעבור בשתיקה על התקיפה של בתה. היא התקשרה לבית הספר שבו למדה ג' וסיפרה למחנכת הכיתה מה עבר על הילדה. לדברי האם, המחנכת ביקשה ממנה להמתין לטיפול בית הספר באירוע. אבל ש' לא רצתה לחכות. "ידעתי שאי אפשר לעבור לסדר היום, ואמרתי לג' 'אנחנו הולכות למשטרה."' למחרת הגישה ג' תלונה במשטרה. "בבוקר פגשה אותי מנהלת בית הספר ליד השער ושאלה אותי מה קרה," מספרת ג' ודמעות עולות בעיניה, "לא יכולתי לענות לה, כי ראש הכנופיה והסגנית שלה, שלמדו איתי בשכבה, הסתובבו סביבי וסימנו לי שאסור לי לדבר".
הוגשה תלונה, המשטרה פתחה בחקירה, אבל ג' ואמה מרגישות שמערכת החינוך והמערכת המשפטית הפקירו אותן. לאחר הגשת התלונה התבקש בית הספר לא להתערב ולתת למשטרה לטפל במקרה. בבית הספר קיימו את הבקשה ולא חקרו את המקרה, וכך נאלצה ג' להמשיך להגיע ללימודים מדי יום ולהיתקל בבנות שתקפו אותה. "היא המשיכה ללמוד איתן, וההתעללות נמשכה," מספרת האם בכעס. "הן לעגו לה בבית הספר ואפילו תקפו אותה שוב. הבת שלי סובלת, ובינתיים התוקפות המשיכו וממשיכות לחיות כרגיל."
כוויות על הידיים
כשבועיים אחרי המקרה הראשון בו הותקפה הנערה, זה קרה שוב. "יום אחד ג' נעמדה במדרגות הבית ואמרה: 'אם אני אמות אף אחד לא יידע,"' נזכרת האם. "לא הבנתי למה היא אומרת דבר כזה, ולא הבנתי למה הצמידים שכל כך אהבה ללכת איתם נשארו על המדף בחדר שלה ולא על זרועותיה".
"יום למחרת ישבתי עם ג' ללמוד למבחן במתמטיקה, והטלפון שלה צילצל ממספר חסוי. היא לא רצתה לענות, אז עניתי במקומה." הילדה מעברו השני של הקו לא ידעה שהיא מדברת עם האם ולא עם ג' עצמה. "היא אמרה לי 'למה את אומרת שהרבצתי לך"'? מספרת ש.' "באותו הלילה חלמתי חלום שבו ג' אמרה לי שהרביצו לה שוב. התעוררתי בפאניקה ואמרתי לה שאנחנו הולכות שוב למשטרה".
במשטרה סיפרה האם שהיא חוששת שבתה תותקף שוב. "ג' נכנסה לדבריי, הפשילה את השרוולים והראתה לנו את הידיים שלה, שהיו מלאות בכוויות, ואמרה: 'אמא, מה שאת חוששת שיקרה כבר קרה.' התברר שהייתה כבר פעם שנייה. למרות שהייתי צמודה אליה 24 שעות, מסתבר שיום אחד היא יצאה מהבית ללוות חברה והן תפסו אותה בגן השעשועים, הרביצו לה ושרפו לה את הידיים כנקמה על התלונה במשטרה. בגלל הכוויות היא לא ענדה את הצמידים שכל כך אהבה".
הסיוט של ג' היה רחוק מלהסתיים. "אף אחד לא הציע לה לעבור לתיכון אחר וכך, גם בכיתה י,' היא למדה באותה שכבה עם התוקפות," אומרת האם.
בעקבות ההתעללות המתמשכת החלה ג' לסבול מכאבי ראש תכופים ונעדרה ימים ארוכים מבית הספר. לדבריה, כשנאלצה להגיע לבית הספר בגלל בחינות או אחרי היעדרות ממושכת - היא המשיכה לסבול מהצקות ומהקנטות. "פעם המורה שלחה אותי באמצע שיעור להביא דף ממורה אחרת, וברגע שפתחתי את הדלת כל הכיתה מאחוריי התחילה לצחוק," היא נזכרת.
שנה לאחר מכן הצליחה אמה של ג' להעבירה לתיכון אחר, הרחק מהבנות התוקפות. "אם אמא לא הייתה מעבירה אותי לבית ספר אחר, הן היו ממשיכות להטריד אותי ואף אחד לא היה עוצר אותן," אומרת ג.'
ומה עם החקירה?
"לא שמענו דבר מהמשטרה," אומרת האם. "ההליך התקדם, ורק שנה אחרי הגשת התלונה אמרו לנו שהצליחו לאתר את התוקפות (חלקן לא למדו בבית הספר) ושמעבירים את התיק לתביעות. מאז שוב לא שמענו מהם, עד שבנובמבר האחרון אמרו לי שיש דיון נוסף. לא הבנתי למה לא מעדכנים אותנו שהגישו כתבי אישום נגד שתי בנות, אך דווקא נגד הבנות הדומיננטיות - אלה שיזמו את התקיפה וההתעללות - לא הוגשו כתבי אישום. גם במקרה של הבנות שנגדן הוגש כתב אישום הורדו סעיפים ואף אחד לא עידכן אותנו."
אין סיוע משפטי לילדים
ש' פנתה למרכז נגה למען נפגעי עבירה - הקריה האקדמית אונו, אליו מגיעות מדי שנה מאות פניות של נפגעי עבירה שזקוקים לסיוע משפטי. עורכת הדין טלי איזנברג פנתה בשמן לבית המשפט ודרשה לקבל את כתב האישום. "הגשנו בקשה לדחיית הדיון, כדי שנוכל לאפשר לג' לקחת חלק בהליך ולהשמיע את קולה," אומרת עו"ד איזנברג. "במקביל הגשנו בקשה לבחון מחדש את האפשרות להגיש כתבי אישום נגד החשודות המרכזיות. הן הובילו את המהלך האכזרי, וזה חורג ממריבת חצר בית ספר. זו הייתה מתקפה אכזרית, אלימה ושרירותית - ואם זו לא הייתה ג,' זו הייתה ילדה אחרת."
למעלה מ60- אחוזים מהפניות למרכז הן של ילדים שנפלו קורבן לעבירות. "מערכת המשפט היא זירה קשה להתמודדות עבור נפגעים מבוגרים, וזה קשה פי כמה כשמדובר בילדים נפגעי אלימות," אומרת ד"ר דנה פוגץ,' יו"ר מרכז נגה. "על אחת כמה וכמה היא קשה כשמדובר בילדים שנפגעו על ידי קטינים. המערכת נוטה להגן על הקטינים הפוגעים ובלי משים פוגעת עוד יותר בקטינים הנפגעים, שלא מקבלים את המידע הבסיסי ביותר. במדינת ישראל אין שום סיוע משפטי לילדים נפגעי עבירה - בעוד שהפוגע מיד מקבל סנגור ציבורי שילווה אותו ויסייע לו בכל ההיבטים המשפטיים. המרכז שלנו שם למטרה לייצג ילדים נפגעי עבירות, כדי לתת להם סיוע משפטי חיוני."
מירה פרידמן חמו, יו"ר עמותת עתיד בטוח שפועלת למניעת אלימות בקרב בני נוער, מספרת שקרוב ל40- אחוזים ממקרי ההתעללות בילדים ובנוער מתבצעים בין כותלי בית הספר. "הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התעללות בקרב בני נוער היא מניעה באמצעות הפעלת בני הנוער עצמם כשגרירים לבניית חברה טובה יותר. וכשמקרה אלימות מזעזע כבר קורה - הטיפול והתגובה החריפה חייבים להיות מיידים."
"מערכת החינוך לא נתנה מענה"
מאז שהותקפה, ג' בקושי יצאה מהבית. "זה לא הוגן כלפיי," היא אומרת. "עצרו לי את החיים. לא יכולתי לצאת למסעדה או לקולנוע - איש לא מבטיח לי שזה לא יקרה שוב. אף אחד לא דאג שארגיש בטוחה, אף אחד לא טרח אפילו לעדכן אותי מה קורה. לא קיבלנו מענה ממערכת החינוך, שכביכול אמורה לדאוג לרווחת התלמידים, ומהמשטרה שכביכול דואגת לביטחון האזרחים. לאף אחד לא באמת אכפת ממך.
"אני כועסת שלא הוגש כתב אישום נגד ראש הכנופיה ונגד הסגנית שלה. אם הן לא היו קוראות לבנות האחרות זה לא היה קורה. הן חרצו את הגורל שלי והן לא נענשות על משהו שהן יזמו. לא להגיש נגדן כתב אישום זה לתת להן פרס."
מה את רוצה שיקרה?
"אני רוצה שהצדק ייצא לאור ושיאשימו את מי שמגיע לו להיענש. שלא יחגגו על הדם שלי."
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "אירוע האלימות החמור שבו היו מעורבות הבנות אירע מחוץ לכותלי בית הספר. בהמלצת מנהלת בית הספר פנתה האם למשטרה, שהחלה בחקירת הבנות התוקפות. המנהלת עמדה בקשר שוטף עם המשטרה, שביקשה מצוות בית הספר לא להתערב בחקירה ולאפשר לסיים אותה בשקט, ללא התערבות חיצונית. למרות זאת, במהלך השנים קיבלה התלמידה את כל הסיוע המקצועי שלו הייתה זקוקה. בית הספר תמך בתלמידה מבחינה לימודית ורגשית. התלמידה קיבלה הגנה מלאה בתוך בית הספר. היא למדה בכיתה מוגנת וכל דיווח על הטרדה או הצקה טופל על ידי המורים והמנהלת. לאורך השנתיים האחרונות, עד לראשית השנה הנוכחית, לא ביקשה האם להעביר את בתה לבית ספר אחר".
מהמשטרה נמסר: "תיק החקירה נבחן על ידי הגורמים המקצועיים במשטרה, וכתב אישום הוגש כנגד הקטינות על פי התשתית הראייתית בתיק החקירה. המתלוננת הייתה למעשה מיודעת בדבר זכויותיה. בנוסף, בעקבות פנייתה של אמה של המתלוננת עודכנה כי הוגש כתב אישום, וכן נמסר לה כי נקבע דיון לטיעונים לעונש. בעניין הסדר הטיעון - לא נעשה הסדר לגבי הוראות החיקוק או הענישה, אלא רק נמחק סעיף שתיאר תמונה כללית אותה לא ניתן היה לייחס למי מהנאשמות.
המתלוננת לא התבקשה להעביר תצהיר נפגע עבירה בטרם הטיעונים לעונש, לכן לא זומנה מטעם התביעה לדיון. יחד עם זאת, משהתברר שלא זומנה עתרה התביעה לדחיית הדיון על מנת לאפשר לה להעיד בפני בית המשפט או להגיש הצהרה בכתב על פי חוק זכויות נפגעי עבירה".
לפנייה לכתב/ת 
