סוף רע ומר
הוא היה אחד השחקנים היחידים בארץ שהיתה להם נוכחות של כוכב, בעיקר בזכות מראהו והאנרגיות שבקעו ממנו. שמוליק דובדבני על דרכו הקולנועית של ג'וליאנו מר: מ"זעם ותהילה", דרך הסרטים הישראלים והפלסטינים ועד "מיראל"
ג'וליאנו מר ייזכר אמנם בעיקר בזכות פעילותו הפוליטית והחברתית בתיאטרון שניהל בג'נין, אבל הוא היה גם אחד השחקנים המעניינים והכריזמטיים שנראו בקולנוע הישראלי. הדמויות שבחר לגלם, של לוחמים ישראליים מחד ופלסטינים מאידך - הן אולי תוצאה של הביוגרפיה המסוכסכת והזהות החצויה שלו.
רצח ג'וליאנו מר - הסיקור המלא ב-ynet:
- החברים של ג'וליאנו מספרים על דמותו
- ראש הממשלה הפלסטיני גינה את הרצח
- חבריו של ג'וליאנו מר: "הוא אמר שמאיימים עליו"
- תחת אותם השמים - פרידה אישית
הוא היה אחד השחקנים היחידים בארץ שהיתה להם נוכחות של כוכב, בעיקר בזכות מראהו, כשל אל יווני, והאנרגיות שבקעו ממנו ותועלו לא פעם לערוצים פרובוקטיביים.
"זעם ותהילה" (1984). מר בתפקיד לוחם לח"י מיתולוגי
האירוניה היא שהופעתו הקולנועית הראשונה של מר בתפקיד מוביל, היתה דווקא כלוחם לח"י מיתולוגי, אדי "הקצב", בסרטו המרתק של אבי נשר, "זעם ותהילה" מ-1984 (באותה שנה הוא אף הופיע בסרט הריגול האמריקאי "המתופפת הקטנה", שצולם בחלקו בארץ).
בשיאו של סרט זה, מקפח אדי האלים וקר הרוח את חייו, במתקפה ראוותנית ומדממת על בניין הבולשת הבריטית בירושלים.
השילוב של לוחם ומורד חסר פשרות ליווה את מר גם בחייו, וליהוקו לתפקיד העניק לסרט פוסט-ציוני זה ערך מוסף.
לא פחות מקורי היה ליהוקו לתפקיד המן הרשע בסרטו של עמוס גיתאי, "אסתר" (1986). בסרט הביא גיתאי כלשונו את סיפור המגילה, אך העתיק את מקום ההתרחשות לשכונת ואדי סאליב שבחיפה, ובחר בשחקנים פלסטינים לתפקידי היהודים (את דמותו של מרדכי גילם מוחמד בכרי). כך יצר גיתאי אנלוגיה רדיקלית בין גורל העם היהודי הנרדף בעבר לגורלם של הפלסטינים בהווה.
שיתוף הפעולה בין מר וגיתאי המשיך גם בסרטים "ברלין ירושלים" (1989), שהתמקד בדמויותיהן של המשוררת אלזה לסקר שילר והמנהיגה הציונית מניה שוחט; "יום יום", "קדמה" ו"כיפור" (2000), שם הופיע מר כמפקד פלוגת שריון ברמת הגולן.
כוכב אקסצנטרי
בשנות ה-80 היה מר אחד מכוכביו המעטים של הקולנוע הישראלי. הוא הופיע ב"סיפורי תל אביב", "זהר" ו"עץ הדומים תפוס", אך עבודתו הטובה ביותר היתה בסרט המסוגנן של עמוס גוטמן המנוח, "בר 51" (1986).
מר וקלצ'ינסקי מתוך "בר 51" (1985). אקספרסיביות נפלאה
בסרט, שהושפע עמוקות מהמלודרמות המעוצבות והמנוכרות של פסבינדר הגרמני, גילם מר את דמותו של צעיר מעיירה נידחת, שבעקבות מות אמו נוטל את אחותו (סמדר קילצ'ינסקי), ועוקר עמה אל העיר הגדולה. האקספרסיביות הנפלאה של פניו ושפת גופו, והנוכחות הכריזמטית שלו - קיבעו את הופעתו של מר בסרט כאחת המעולות והאקסצנטריות שידע הקולנוע הישראלי באותו עשור.
מר הופיע גם בסרטים פלסטיניים, ובהם "חתונה בגליל" של מישל חלייפי ו"בחודש התשיעי" (2002) של עלי נסאר, כפליט פלסטיני המסתנן מלבנון כדי לפגוש את אשתו החיה בכפר בגליל. הוא שב והופיע בתפקיד א-לה רודולף ולנטינו בסרט "השייח'" ובפנטזיה האוריינטליסטית של דורון ערן, "טהארה" (2002), שם גילם בדואי הסוחף תיירת ישראלית לסיפור אהבה שסופו מפתיע.
הופעתו הקולנועית האחרונה נרשמה בתפקיד קטן בסרטו החדש של ג'וליאן שנאבל, "מיראל", סאגה המתרחשת על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לנצח ילד של ארנה
המתח המתמיד בזהותו של מר עלה גם, ובצורה חריפה ביותר, בסרט התיעודי שביים, בשיתוף עם הבמאי ההולנדי דניאל דניאל, "הילדים של ארנה" (2004). בסרט מעולה זה עקבו מר ודניאל אחר גורלם של מי שהיו בעבר ילדי קבוצת תיאטרון שהקימה אמו המנוחה, ארנה, במחנה הפליטים בג'נין, לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה.
הסרט נע בין הופעות שהעלו ילדי הקבוצה, ובהן הם הביעו את תסכוליהם, זעמם, מרירותם ופחדיהם במציאות של כיבוש, לסצנות מאוחרות יותר המראות את המטמורפוזה הנוראה של ילדים תמימים למנהיגיה הנוכחיים של אינתיפאדה אכזרית.
הסרט מציע מבט חריף, חד, בוטה ובלתי מתפשר, ומר משרטט בו כרוניקה מרה של תום שהוכחד. כמי שגילם בזהותו את הקונפליקט הציוני-הפלסטיני, הניח מר בסרט הכרעה ברורה - מיקומו את עצמו, באופן מוחלט, בעברו האחר של המתרס. מותו הנורא היום הוא אולי תוצאה בלתי נמנעת של קונפליקט זה.
