מואסיר עולם: על שוער ברזיל שמת פעמיים
האיש שספג בהפסד 2:1 לאורוגוואי במשחק המכריע במונדיאל 1950, מואסיר ברבוסה, נקבר לפני 11 שנה, אבל כל חייו נחשב למוקצה מחמת מיאוס. "העונש המקסימלי על פשע במדינה הוא 30 שנות מאסר, אותי שלחו לכלא לכל החיים", נהג לומר
מואסיר חתום על הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות ארץ הסמבה, אשר מכונה ה'מרקנאסו' על שם האצטדיון בו התקיים המשחק. מאז אותה תקופה ועד שנת 1995, כמעט חצי מאה, לא עמד שוער שחום עור בשערה של נבחרת ברזיל, עד אשר דידה זכה לכך. לכל חמש הזכיות של הסלסאו בגביע העולם היה שותף שוער לבן: גילמאר דוס סנטוס ב-1958 ו-1962, פליקס ב-1970, קלאודיו טפארל ב-1994 ומרכוס ב-2002.
המרקנאסו - גמר מונדיאל 1950
מואסיר היה השוער השחור הראשון בתולדות ברזיל. ביום "מותו" הראשון, אחרי אותו הפסד מפורסם לאורוגוואי, בכו מיליוני ברזילאים והדיווחים טענו כי רבים התאבדו. לעומת זאת, להלוויה הצנועה שלו ב-2000 הגיעו רק כ-50 איש.
ברזיל הגיעה ב-16 ביולי 1950 למשחק המכריע מול אורוגוואי (השלב האחרון נערך בשיטת ליגה) בצורה קלילה ומזהירה. היא הביסה בנקל את יריבותיה, הציגה כדורגל שוטף והכל היו בטוחים כי תזכה בקלות בגביע. מסיבות זכייה נערכו מבעוד מועד ברחבי המדינה והעיתונים הכינו מוספים מיוחדים לכבוד התואר הצפוי. ניצחונות 0:4 על מכסיקו, 1:7 על שבדיה ו-1:6 על ספרד הוציאו אנשים לרחובות טרם הגיע המועד.
"הרגשתי קור משתק בכל הגוף", מואסיר ברגע הטראגי
האצטדיון הענק, ה'מראקנה', נבנה במיוחד לכבוד אותו מונדיאל. על פי העדויות מאותה תקופה, 200 אלף צופים (יש הטוענים 174 אלף) מילאו אותו עד אפס מקום (כיום הדבר אינו אפשרי כמובן לאחר התקנת המושבים והעבודות שנערכו בו).
הכל החל כמתוכנן מבחינתם של הברזילאים - פריאסה כבש ראשון לזכותם בדקה ה-47. כאשר חואן סקיאפינו הישווה (68) הצהלה השתתקה במקצת, אבל המארחים לא דאגו יותר מדי. גם תיקו אמור היה להספיק להם על מנת להיות אלופי עולם. אבל, כאשר אלסידס ג'יג'יה הכניע את מואסיר בדקה ה-79 וקבע 1:2 לאורוגוואי השתרר הלם מוחלט. האורוגוואי בעט מצד ימין והכניע את מואסיר שניצב מחוץ לשערו.
קיבל יחס של בוגד באומה. מואסיר ברבוסה
שלושה אנשים נחרטו בזיכרון ההיסטורי כמי שהצליחו לגרום לשקט מוחלט במראקנה, בעת שהיה מלא עד אפס מקום - האפיפיור, הזמר פרנק סינטרה ואותו ג'יג'יה, האיש שהכניע את מואסיר וגרם לאבל במדינה הגדולה בדרום אמריקה.
שיחק ללא כפפות: "רציתי להרגיש את הכדור"
מואסיר ברבוסה נשימנטו (נולד בסאו פאולו ב-27 במרץ 1921) היה בשעתו אחד השוערים הגדולים של ברזיל וזכה בהישגים לא מבוטלים בקריירה שנמשכה 22 שנה. הוא החל לשחק כקשר שמאלי בדספורטיבה קומרסיו, קבוצה חובבנית מקמפינאס.
באחד המשחקים נפצע השוער הראשון של הקבוצה, ומואסיר מילא את מקומו מאחר שעל הספסל לא נמצא שוער מחליף. לאחר שהשוער לא החלים המשיך מואסיר בין הקורות, והיכולת שהציג הביאה להחלטת המאמן להשאירו שם.
דידה. 45 שנה לא היה לנבחרת ברזיל שוער שחור (AP)
מואסיר הצטיין בתפקיד החדש, עד שאיפרנגה, מהבכירות בליגת הפאוליסטה באותה תקופה, התעניינה בו והחליטה לצרפו. הוא עבר אליה ב-1942 וכעבור שנה הצטיין בעת שהקבוצה סיימה במקום השלישי.
ב-1944 עבר מואסיר לואסקו דה גמה וזכה איתה בשש אליפויות ליגת הקריוקה (1945, 47', 49', 50', 52' ו-58'). ב-1948 הגיע להישגו הגדול ביותר בזירת המועדונים - זכייה עם ואסקו בגביע האלופות של דרום אמריקה (המפעל שקדם לגביע הליברטדורס של היום). הוא אף עצר פנדל במשחק בו העניק לקבוצתו את התואר היבשתי.
הזכייה עם ואסקו באליפות דרום אמריקה זכורה פחות מה'מרקנאסו'
ב-1949 זומן מואסיר לנבחרת, הפך כאמור לשוער השחור הראשון בתולדותיה והיה שותף לזכייה בקופה אמריקה באותה שנה (0:7 על פרגוואי בגמר). הוא התפרסם בעיקר בשל העובדה שנהג לשחק ללא כפפות. "אני מעדיף להרגיש את הכדור", הסביר.
"הנה האיש שגרם לברזיל לבכות"
אחרי ואסקו שיחק מואסיר בסנטה קרוז, בונסוקסו וקמפו גראנדה. בוואסקו הוא הופיע ב-485 משחקים - החמישי ברשימת בעלי ההופעות הרבות בתולדות המועדון המפואר. אחרי המונדיאל הוא זכה בשלושה תארי אליפות הקריוקה (50, 52 ו-58) ואפילו חזר לנבחרת, אבל למרות הישגיו הוא זכור בעיקר בגלל ה'מרקנאסו'. התמונה בה הוא נראה שרוע על הקרקע לאחר שספג מהווה סמל הסטורי לכישלון בתרבות של ברזיל.
מאריו זגאלו פחד מהנאחס של ברבוסה כשאימן את הנבחרת (גטי אימג'ס)
מואסיר סיפר כי ברגע העצוב ביותר בחייו הוא היה משוכנע שהכדור עומד לצאת החוצה, לפני שהבין כי חדר לרשת שלו. לימים סיפר על הדקה ה-79 הטראגית: "הגעתי לכדור וחשבתי שאני מצליח להדוף אותו. פתאום שמעתי שקט מוחלט והייתי צריך להביט לאחור על מנת להבין מה קרה. כשהבנתי שהכדור בפנים הרגשתי קור משתק בכל הגוף. הרגשתי שכל האצטדיון מסתכל עליי".
מאז אותו יום עצוב ועד היום חלפו יותר מ-60 שנה. ברזילאים רבים זכו לקריירות מפוארות ברחבי העולם ובתארים, הרוויחו סכומי עתק ופיארו את השם של ארצם. ה'סלסאו' היא הנבחרת המעוטרת ביותר עם חמש זכיות במונדיאלים, אבל הזיכרון של אותה טרגדיה לא נמחק. מרבית האנשים שחוו את אותו עצב כבר אינם בין החיים, אבל המורשת העצובה עברה מדור לדור.
זירת "האסון" - אצטדיון המראקנה בריו דה ז'ניירו (רויטרס)
מואסיר הואשם בהפסד והפך למוקצה מחמת מיאוס. חייו הסתיימו למעשה בגיל 29, מכיוון שעד יום מותו לא הפסיקו להזכיר לו את הפאשלה וללעוג לו, גם כאלו שנולדו שנים רבות אחר כך. כמו שאלופי העולם זוכים עד היום לכבוד מלכים, היחס כלפיו היה כאל בוגד באומה. "אני הולך ברחוב", סיפר, "ופתאום מישהי מצביעה עליי ואומרת 'הנה האיש שגרם לכל המדינה לבכות".
דוגמא ליחס המזלזל בו נתקל ניתן ללמוד ממה שקרה לו ב-1993. ברזיל התכוננה למונדיאל שנערך כעבור שנה בארצות הברית, ומואסיר ביקש לבקר באימון הנבחרת כפרשן של אחת מרשתות הטלויזיה. "אל תיתנו לו להיכנס, לא רוצים לראות אותו", הורה על פי הדיווחים עוזר המאמן מאריו זגאלו לראשי ההתאחדות.
אוהדי ברזיל. מקווים לטוב במונדיאל הבא בארצם (AP)
אותו זגאלו, האיש שזכה בגביע העולם ככדורגלן, כמאמן (1970) וכעוזר מאמן (1994), היה אחד מאותה חבורה הזכורה לטוב, שהביאה לברזיל את התארים ב-1958 ו-1962. האיש המזוהה כל כך עם ההצלחה לא יכול היה להרשות לעצמו חיבור עם סמל הכישלון. החשש מנוכחות של 'נאחס' במחנה השתלט עליו.
כשמואסיר נשאל לגבי הרגשתו בשל היחס לו זכה הוא השיב: "בברזיל, העונש המקסימלי על ביצוע פשע הוא מאסר של 30 שנה, רק אותי שלחו לכלא ל-50 שנה על פשע שאפילו לא ביצעתי. הרבה לילות חלמתי על אותו שער במראקנה". על פי אחד הסיפורים, בשנת 1963 הוא קיבל במתנה דגם עץ של אצטדיון המראקנה ומיהר לשרוף אותו. רק בנקודת אור אחת הוא נהג להיזכר: ב-1953 הגיעו רבים מאוהדי ואסקו לבקרו בבית החולים, לשם נלקח לאחר שנפצע במשחק ושבר את רגלו.
ז'וליו סזאר במונדיאל האחרון, מה מחכה לו ב-2014? (AFP)
מואסיר, שלמרבה האירוניה עבד לאחר סיום הקריירה באצטדיון המראקנה, חי בצניעות והתקשה להתקיים בשנים האחרונות של חייו. הוא מת מהתקף לב שלוש שנים אחרי אשתו, כאשר בתו הבכורה גילתה אותו ללא רוח חיים. רק כמה עשרות
חברים מהתקופה בה שיחק זכרו אותו והגיעו להלוויתו.
סיפורו העצוב היווה השראה עבור איאן מקדונלד, אשר יצר את הסדרה 'ההצלה האחרונה של מואסיר ברבוסה". העיתונאי הברזילאי ארמנדו נוגריירה כתב אשתקד במלאת עשור למותו: "מואסיר היה האיש שקיבל את היחס הגרוע ביותר בכל תולדות הכדורגל הברזילאי. הוא היה שוער נהדר וביצע הצלות אדירות, אבל השער של ג'יג'יה היווה קללה עבורו".
בעוד שלוש שנים תארח ברזיל מונדיאל בפעם השניה וכמו תמיד, היא תתכונן קודם בקופה אמריקה שיתקיים הקיץ בארגנטינה. עולם הכדורגל ראה כבר הכל, אבל הטירוף לענף מספר 1 עדיין נשאר. הופעה במדי ה'סלסאו' נחשבת לכבוד הגדול ביותר, אבל במקרה של כישלון - לא צריך לקנא במי שיקבל מהמאמן מאנו מנזס את האשראי לעמוד בין הקורות.
לפנייה לכתב/ת 
