אל תמכרו את החמץ, תבערו
"איזה אבסורד, אנשים כל-כך מקפידים ומדקדקים בפסח, כולל כאלה שלא אוכלים במבה וחומוס, או מצה שנרטבה - אבל מכירת חמץ, שכולם יודעים שהיא פיקטיבית - על זה אין פוצה פה"
דומה שמכל מצוות הפסח, "מצוות מכירת החמץ" קיבלה מעמד בכיר בשנים האחרונות. עזבו אתכם מביעור חמץ. היום רק מוכרים. השיא הוא כמובן במכירת
אז תגידו, כמה עולה החמץ שלכם? האם קיבלתם פעם שקל עבור המכירה? האם בא פעם הגוי ותבע את אשר קנה? הוא בכלל יודע איפה אתם גרים ואיפה החמץ שלו? בקיצור: על מי אתם עובדים בדיוק?
עכשיו יבואו החכמולוגים ויסבירו שזה לא משנה שכולם יודעים שזה פיקציה. ככה התורה ציוותה, כולל הפיקציות. היא ציוותה על איסור חמץ שיהיה שייך "רשמית" לאדם, ולא איכפת לה שהחמץ יהיה אצלך אם עשית איזו מכירה, עקומה ככל שתהיה, של החמץ.
אבל אם ככה, בכלל לא ברור מה הרעיון של האיסור "בל ייראה ובל יימצא" כשבתכל'ס אין שום בעיה לחתום על איזה מסמך פיקטיבי, והכול יהיה טוב ויפה.
פיקציה, הכל פיקציה
תאמרו, יש הרבה פיקציות ביהדות? זה מצג שווא. יש מעט מאוד פיקציות, וכמעט כולן מתייחסות לאיסורים של חכמים ולא של התורה, וגם שם הרבה פעמים לקחו את זה רחוק מדי היום.
כך למשל נושא הפרוזבול המפורסם, שעל-פי הרמב"ם עוקר רק מצווה מדרבנן (וגם כך זה מקרה מיוחד וקיצוני, ולא נאריך בו כאן). וכך גם נושא העירוב, שגם הוא חל רק על ענייני דרבנן, והורחב היום הרבה מעבר לפרופורציות המקוריות שלו (אני בטוח שחז"ל היו מתעלפים אם היו שומעים שהיום
מתירים לטלטל בכל ירושלים בגלל איזה חוט שמקיף את העיר).
ובאמת, העיגון של הפיקציה של מכירת החמץ במקורות הוא די קלוש. עניין המכירה נזכר לראשונה בתוספתא לפסחים, ששם מדובר על יהודי ונוכרי שהיו על ספינה בפסח וההוראה היא למכור את החמץ או לתת אותו במתנה לגוי, ואחרי הפסח לוקח ממנו בחזרה - "ובלבד שנתן לו במתנה גמורה". על המכירה נכתב שיאמר לנוכרי שכבר ממילא בא לקנות אצלו, שבמקום שיקנה במאה, שיקנה במאתיים, ואולי אחרי החג היהודי ירכוש ממנו חזרה.
במילים אחרות, מה שהותר זה רק מתנה גמורה ומוחלטת, או במקרה שממילא הגוי קונה ממנו חמץ, וגם זה במצבים קיצוניים: כשהוא נמצא בספינה וצריך שיהיה לו חמץ אחרי הפסח. אפשר לראות שהפרוצדורה הזו הגיונית. מדובר במכירה גמורה לכל דבר ועניין, ללא תנאי. וכך פסק גם הרמב"ם, שהוסיף: "אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי; וְאִם עָשָׂה כֵּן - הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל 'בַּל יֵרָאֶה' וּ'בַל יִמָּצֵא'".
רבים אף אמרו במפורש שהכוונה במכירת החמץ היא שלא יעשה זאת כל שנה, ושבמכירה הגוי בפועל לוקח אליו את החמץ, ולא מדובר בהערמה ו"קריצה".
מכרסמים
רק במאות השנים האחרונות החל כרסום זוחל בדין הפשוט הזה, בעקבות לחצים כלכליים של מבשלות הבירה וכדומה, ובכל דור נוספו עוד ועוד הקלות: התחילו לוותר על הדרישה להוציא את החמץ מחוץ לבית, לאחר מכן ויתרו גם על ההקפדה שיהיה חדר מיוחד שבו יהיה החמץ, וגם את עניין התשלום הפכו לפיקציה (הגוי משלם פרוטה, ושאר התשלום נחשב כהלוואה עד אחרי הפסח, אבל אז החמץ חוזר אז הוא לא צריך לשלם). אחר כך כבר לא היה צריך שהגוי ידע מה הוא קונה, אלא מוכרים באופן כללי את החמץ, ועוד ועוד. יש גם שמגדילים אנשים לעשות, ומוכרים את החמץ הבלוע בכלים(!). כיצד הגוי יוכל לממש את הקניין הזה בדיוק, אפילו באופן תיאורטי?
ומה הבעיה? שהיום אנשים מסתמכים על הפרוצדורה המפוקפקת הזו כנוסחת קסם הפותרת את כל הבעיות. אפשר לאחסן פיתות או בצק
במקפיא, למכור - והופס, במוצאי החג כבר אפשר לעשות מופלטות למימונה.
ראו את האבסורד: אנשים כל-כך מקפידים ומדקדקים בדיני פסח, וכידוע נהגו ישראל להחמיר בפסח עוד יותר מבשאר ימות השנה, ויש שכאלה שלא אוכלים במבה וחומוס, שלא לדבר על "שרויה" - אבל מכירת חמץ, שכולם יודעים שהיא פיקטיבית, ושלפי המקורות נראה שמדובר בבעיה הלכתית לא פשוטה בכלל - על זה אין פוצה פה ומצפצף.
בקיצור, אני פונה את הלב שלכם: עזבו את מכירת החמץ. אל תמכרו אותו. בערו אותו. זה לא כזה קשה.
- המאמר התפרסם בבלוג האישי
של הכותב, ומבטא את עמדתו של בלבד. יש לציין כי רבנים רבים פסקו שיש תוקף הלכתי למכירת החמץ,
והיא מעבירה אותו מרשות בעל הבית אל הקונה הנוכרי, כך שבעליו הקודמים לא עוברים על איסור "בל ייראה ובל יימצא".
לפנייה לכתב/ת 
