שיר הלל למיילל

אלן גינסברג, משורר יהודי הומוסקסואל, מהפיגורות הבולטות של "דור הביט", כתב את "יללה", פואמה בארבעה חלקים, בשנת 1955, והיא ראתה אור בשנה שלאחר מכן (הפואמה הופיעה בעברית תחת השם "נהמה", בתרגומו של דן עומר, ב-1967). למין הרגע שבו פורסם, הפך "יללה" לאחד הטקסטים המייצגים של הדור הנ"ל, עליו נמנו גם ג'ק קרואק ו-וויליאם בורוז.

הפואמה, שהוקדשה לסופר קרל סלומון (אותו פגש גינסברג בעת שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי), נתנה ביטוי להוויה של סמים, הומוסקסואליות, מחלת נפש, וכללה אלמנטים אוטוביוגרפיים, הזיות פסיכדליות פרועות, ותיאורים מפורשים ובוטים של מין הומוסקסואלי כמו "who let themselves be fucked in the ass by saintly motorcyclists, and screamed with joy". אלה היוו בסיס לתביעה בעוון פרסום דבר תועבה שהוגשה כנגד המו"ל, לורנס פרלינגטי, בעליה של חנות הספרים המיתולוגית בסן פרנסיסקו, "סיטי לייטס".

פרנקו וארון טווייט ב"יללה"

סרטם של צמד הדוקומנטריסטים זוכי האוסקר ג'פרי פרידמן ורוב אפשטיין, נע ללא הרף משחזור של ההקראה הפומבית הראשונה של הפואמה על ידי גינסברג בן ה-29 (בגילומו המרשים של ג'יימס פרנקו), שנערכה ב"גלריה סיקס" בסן פרנסיסקו ב-7 באוקטובר 1955, למשפט שהתנהל ב-1957 ושבסופו זוכה פרלינגטי. המעבר בין שני האירועים ההיסטוריים האלה מייצר את הפרספקטיבה של הסרט – אמנות רדיקלית וכתב ההגנה עליה.

יללה ואכבר

"יללה" הסרט הוא הכל חוץ מביוגרפיה ספרותית קונבנציונלית. בנוסף לאותם שני רגעים היסטוריים מכוננים, הוא כולל קטעים מראיון שהעניק גינסברג, שהוטס במיוחד מטנג'יר לרומא, לכתב המגזין "טיים" (בהיעדר כל זכר לראיון עצמו, שמעולם לא פורסם, שוחזר הראיון האבוד מקטעי ראיונות אחרים), וסצינות אנימציה שמבקשות להחיות את הדימויים העזים שבבסיסה של הפואמה ההזייתית. בתוך כך הוא מעלה סוגיה מעניינת נוספת – כיצד מתרגמים שירה לתמונות? איך אפשר לעשות סרט תיעודי על פואמה? 

מתוך "יללה". אתגר מסקרן

והאם "יללה" הוא בכלל סרט תיעודי? - השאלה הזו בהחלט נוכחת. קודם כל, משום זהותם של הבמאים, שייצרו כמה מהסרטים התיעודיים החשובים בעשורים האחרונים על התרבות ההומוסקסואלית. אפשטיין לבדו יצר את "הזמנים של הארווי מילק" זוכה האוסקר, ויחד עם פרידמן ביים את "החוט המקשר" הנוגע ללב המשרטט את דיוקנאותיהם של אנשים שמתו מאיידס ושזכרם מונצח בכסת טלאים ענקית, ואת "כוכבים בארון" המעניין על ייצוג הגייז בקולנוע ההוליוודי.

בנוסף הסרט מבוסס רובו ככולו על מקורות ארכיוניים, והוא מהרהר בשאלה כיצד ניתן לתעד דימויים, השראה ורגע יצירה – אותם אלמנטים מעומקי התודעה שעל אפשרות ואופני התיעוד שלהם התלבט גם "ואלס עם באשיר" למשל.

לא ביוגרפיה, אולי ביוגרפיקה

על אף הרתיעה המיידית מ"תרגום" של שירה לדימוי חזותי, האנימציה של אריק דרוקר (שאייר כמה משיריו של גינסברג באסופה שראתה אור ב-1992) מפיחה בסרט ובשורות חיים מכיוון בלתי צפוי. כסרט שעוסק, בין השאר, בפרשנות, שמרנית או ליברלית, של טקסט - האנימציה מעוררת לחיים, באופן שנע מהטריוויאלי אל המלהיב, את שלל הדימויים האימפרסיוניסטיים והמטאפורות הארוטיות שגודשים את הפואמה. בדרך זו, האנימציה הופכת לעוד פרשנות אישית ואמנותית של הטקסט.

סטרתרן והאם בשיחזורו של משפטו של פרלינגטי

בהיעדרו של כל חומר מצולם ממשפטו של פרלינגטי, קטעי המשפט מבוימים במכוון באופן שמזכיר סצינות דומות מסרטי התקופה (למשל, "אל תיגע בזמיר" מ-1962). עובדה זו מעניקה להן, מצד אחד, ציביון מאוד דידקטי - אוסף של

הצהרות שמרניות וליברליות, הן ביחס לשיפוט הערך האמנותי של טקסט, הן ביחס לתועבה מהי.

אלה נשמעות על ידי התובע המרובע (דיוויד סטרתרן) ועורך הדין המתקדם מטעם ההגנה (ג'ון האם), ומחוזקות/מופרכות על ידי עדים מומחים (בהם מרי לואיז פרקר, ג'ף דניאלס וטריט וויליאמס), חלקם נפוחים מחשיבות עצמית.

מצד שני, הסצינות האלה מנכיחות את העבר בהווה. הן מכריזות על הרלוונטיות של מה שנאמר ומוצהר בהן לימינו אנו. בין אם מדובר בשירתו של אלן גינסברג הצעיר (שאגב, לא נכח במשפטו), ובין אם ברציחתו של ג'וליאנו מר בתגובה למסרים האנטי-שמרניים שעלו מפעילותו בתיאטרון החופש - סרט כמו "יללה" מישיר אלינו מבט מהעבר, ותובע מאיתנו לקחת אחריות על ההווה.