בתוך החלום השמשי

נוף מולדתו של גיורא לשם היה תל אביב של שנות הארבעים. בטריפטיך "שלושה שירי מקלט", מתכתב המשורר עם הילד שהיה בימי המנדט הבריטי ומלחמת העולם השנייה:

"בין מקום הולדתי/ לרחוב שבו אני מתגורר/ קילומטר וחצי", הוא כותב ונזכר ש"במלחמת העולם השנייה/ (הראשונה שלי),  היה/לילדוּת ריח צונן של מקלט, /זיעה וסרחון עכברים /קל, אפרפר". ממרום גילו הוא מסכם את רגשותיו ביחס לחוויות ההן: "ארבעים וחמש שנים, / מרחק שש-שבע דירות ומלחמות/ ומהלך עשרים דקות/ בתל-אביב, אינ / מקלט בטוח מריח הילדות".

לשם בתל אביב. "ראה אותי יושב בעיגולי השמש" (צילום: דן רייזנר)

גיורא אהב את תל אביב יותר מכל עיר בעולם, והיא הופיעה בכל ספרי שירתו על דמויותיה, אתריה, תקופותיה ותמורותיה. לסוסיה הקדיש טריפטיך מרגש, שהעניק לספר שיריו השלישי את שמו הסוסים האחרונים בתל-אביב (כרמל, 1992).

"יש להם בעיניים מחָכמת הסוסים", כתב ומיד שקע בזיכרונות: "אני זוכר אותם/ כאילו היום: שניים, שלושה/ חומים, ליד שכונת פלורנטין/ קשורים באפסר לטבעות הברזל במדרכה/ רזים ושתקנים כעגלונים". מהם, במעבר טבעי, הפליג לזיכרונות משפחתו: "ועוד אני זוכר: / את סבתא שלי, כמעט עיוורת/ נותנת להם קוביות סוכר/ היא, בשיבה טובה, הלכה/ לעולמה בערב סוכות/ ואף שאינני מתפלל מוריד הגשם/ כמעט שבא לי להגיד/ שריח הסוסים הלח עוד עומד באוויר".

אני זוכר אותם, כאילו היום: שניים, שלושה" (צילום: index open)

תערובת של ריחות

היה בשירתו מימד סנסואלי חזק, תערובת של ריחות, מראות ומגע-תודעה בנופי העיר והארץ. במחצית הראשונה של שנות השישים, כתב, כבני דורו, שירה קיומית, צבעונית, אגדית וסוריאליסטית. בשיר "ראה אותי" (שנכתב ב-1961 וכונס במבחר שוּלי האש) כתב כדרך הצעירים הנרגשים-מבוהלים, על תחושת החלופיות והכיליון:

"ראה אותי יושב בעיגולי השמש/ בסוף הזמן/ ואל תִקרב: / ימים עוד מנסים לפרוח/ כשיער לבן על הרקות". השיר מסתיים בשרטוט תמונה נוגה, ספק שטיינברגית ספק פוגלית, שבה חוזה הדובר באחריתו: "הנה כאן, בעיגולי השמש/ אני צומח מיתר ירוק/ וחש באצבעותיךָ הגרומות/ המרטיטות עלה סתווי/ בעיגולי השמש החיוורים/ ורק עיניי/ בסוף הזמן/ רואות עלה נושר".

תחושת הקץ רדפה את גופו, תודעתו ויצירתו מראשיתה. כמו יאיר הורביץ לשם היה חולה לב, וידע כי בכל רגע הגוף עלול לבגוד בו. בשיריו ניתן לגלות את השניוּת שבין אהבת החיים, הבית, הטבע, העיר והארץ ובין האימה החשכה. כאן אנו פוגשים בצמד שירים יפהפה שעניינו היחסים בין חדרו, הצמחייה הסמוכה אליו ותחושת הקיום-אי-קיום שמציפה אותו לנוכח גילויי המחזוריות בטבע. ב"שרך" הוא מתאר את התפשטות הצמח בחצר הפנימית ומיד מפליג לפנטזיה על מרחקים:

"מגבשושיות הנבגים השחורות/ הסיעו הקורים באוויר המלא את חדרי/ אל שרכים אחרים בסבך יערות אחר/ ואותי, שטוח לאורכה של הירקוּת/ המרחפת ומצמחת יונקות ברוח/ הפורָה פארות ורוֹוָה לחלוחית/ רואֶה שמש חי." עם זאת, בתוך החלום השמשי אוזנו קשובה לדממת המוות ועינו מפענחת חשכה: "אל הרגע הזה החולף הטיתי/ אוזן – שְׂרף ירוק בשוליים/ ואפל בזרימה הדחוסה/ אל קורי העלים, בַּשרני/ וכהה במאוץ אל האור/ והאדמה פעורה מתחת לחדר".

"כשסק ברחם קליפתו". המרחב האורבאני מול המרחב הטבעי

בשיר "שסק" מתפעם המשורר מגילויי הטבע בתוך המרחב האורבאני: "ארבעים שנה שלא ירד כאן שלג/ ובכל זאת עץ ירוק-עד ומגולען/ במרחב אבני זה של אספלט ומלח". בהמשך הוא חושף את היחסים המטונימיים בינו ובין השסק - "כשסק ברחם קליפתו/ אני בחדר ברגע ירקרק".

בניגוד לשסק נטול התודעה המשורר יושב וקורא בשיריו של ג'ון דון. מול "מפת קסמים מעבר לווילון האוורירי/ שׂבֶךְ סהרוריוּת שְׁרָכית ובוסר", הוא חש באפלה. השיר חוזר בסיומו אל נקודת הבדידות הקיומית בפרפרזה מהפכת על דבריו של ג'ון דון "אין אדם שהוא אי": "קראתי דון: אדם הוא אי/ עולם ארכיפלג/ אולי גם מי שמפליג במסעותיו/ אינו לוקח אלא את עצמו".

מסעו של גיורא בעולם לא היה מסע בודד. נלוו אליו רבים שארחו לו לחברה והפיגו את תחושת הבדידות והחרדה הקיומית. בשיר "תחושה", שיר אהבה אינטימי עד קצה גבול הלשון, שהוקדש לאשת חייו דבורה, כתב המשורר, לצלילי מונטוורדי שבקעו מן הרדיו: "וישנה אהבה במגע יד/ ליטוף כתף מוכרת ונשימה מוכרת/ גם החדר מוכר/ תמונת הגואש הבהירה/ באור צדדי מעל הפסנתר/ שולחן הכתיבה החוּם/ המרבדים. הִמהום המקרר/ מלמולי שכנים". מול המוזיקה של מונטוורדי הציב את המוזיקה הדומסטית. מול הרדיו המנגן את שירתו שלו ואת תנומתה החפה של אשתו: "הרדיו מנגן.// שָׁכבת לישון".

ב"נוקטורנו" שורר את אהבתו לבתו מיכל, שהקדישה פרקים מחייה לנגינה: "יש זמירים בפסנתר שלי/ מנתרים באהבה על ענפים/ שחורים ולבנים, מנקרים/ מיתרים עבים ודקים/ וכנפם החמה מחליקה/ על פלומת עץ חוּמה/ למשש לחשים מזמררים/ ואופל פראי בעופות יער.// מי שמע זמירים במי מינור/ משק כנפיים? // הקול בחדר כשהיה/ ורדים באגרטל/ זמירים צהובים נמים בַּוורדים/ שנת-ישרים וריח/ בלאט יצא האגרטל לזמר/ כלהקות מעופפות/ כחלומי העף". 

והיו גם עזרא זוסמן ובן-ציון תומר כדמויות אב. עזרא זוסמן, שאימץ את גיורא הנער בשנים שבהן למד בבית הספר החקלאי בנחלת יהודה. משם היה סר לביקורים בבית המשורר הבכיר, שהיה מבוגר ממנו בארבעים שנה ושממנו למד פרק בהלכות שירה, מסה, ביקורת ותרגום. ובן-ציון תומר, מחבר המחזה "ילדי הצל", משורר ששיריו קסמו לגיורא והוא היה לחברו הטוב ולמדריכו בשירה במשך עשרות בשנים.

בדומה לביאליק, המשורר הנערץ עליו, רחש גיורא חיבה לתבנית השיר הארוך. את הפואמה "שולי האש", שבראשה מיקם מוטו רב שורות מתוך "מגילת האש" של ביאליק, החל לכתוב ב-1967 וּנְתנה בספר בגרסתה המעודכנת רק לאחר שחתם אותה כעבור שלושה עשורים. יצירתו הייתה לנגד עיניו תבנית חיה שאותה היה משנה שוב ושוב, מכנסהּ בווריאציות בספריו המאוחרים תוך השמטות, הוספות ושינויי סדר.

תמונה קבוצתית עם עיר

בשנים האחרונות, כשגברה ההרגשה שזמנו מתקצר והולך, חזר לחומריו הוותיקים ועצבם מחדש בספר "תמונה קבוצתית עם עיר" (קשב לשירה, 2010). הוא הוסיף עליהם ביד נדיבה מאות שורות שפרצו בתנופת השראה שכמותה לא ידע קודם לכן, כמי שאיננו רוצה לצאת מן העולם מבלי לסכם את חייו בתל-אביב ובתוך העולם היהודי, העברי, הישראלי.

תמונות ילדות בתל אביב העכשווית בשירתו של לשם (צילום: GettyImages)

למרבה הצער לא אוכל לסקור במלואה את הפואמה הייחודית הזאת - "טרומפלדור, מורד הרחוב" - המשלבת תמונות מן הילדות עם תל-אביב העכשווית, הנדל"נית, כזכרונות מיתוס עם ביקורת חריפה על העברית העילגת והסלנגית. זהו ניסיון יוצא דופן בעוצמתו ובהיקפו, דומני שהיחיד מסוגו בשירת דורו של לשם, ללכוד את מפות הטופוגרפיה והתודעה של העיר העברית הראשונה. אותה תודעה שנעה בין מעגלי החיים לחוף הים התל-אביבי ובין מחוזות המוות שבבית העלמין שברחוב טרומפלדור, מקום משכנם של גדולי יוצריה ובוניה.

לשם ניסה ללכוד את זמן ההווה החמקמק מניד עפעף, ואת המרחבים שבין נינווה

המקראית לנינווה התל-אביבית כאשר הוא ער לפוליפוניה של ההיסטוריה: "קול רודף קול/ קול גולש אחר קול/ קול נהדף מקיר, נרדף/ הד מגלגל הד באוויר, והכול/ מתאבך באד וברסס מלח תל-אביבי".

אשאיר את הקוראים עם הילד גיורא לשם שכה היטיב לתאר את ילדותו לחוף ימים וימים: "ואני, בבגד-ים סרוג, שפוף/ על ארמון נטיפִי, בָּרוקי/ פורש בדמיוני את קפלי החול / עד ממלכת חלום/ במרחק שחיית כלב/ מעבר לטְרוֹפת אלטלנה/ צֶבֶר תרמילי הרובים הטבועים/ כבר נשלָה ואזל/ שלד הברזל עד מהרה יחליד בזיכרון". ועוד קוֹדָה וקידה מוזיקלית: "בשקט הקיצי על החוף התל-אביבי/ גם שחף הוא פורטיסימו עד אפסֵי הים".

הציטוטים לקוחים מתוך שוּלי האש: שירים", 1998-1957, הוצאת קשב לשירה, 1999, אלא אם כן צוין אחרת.