"מתגעגע בעיקר לשמוע". דני ליטני

אמא שלי היתה אומרת שזמר רוק אפשר להיות עד גיל מסוים, ואז זה נעשה פתטי. אני מכיר כמה דוגמאות חיות לזה.

את עצמי אני רואה כזמר בלוז, ולזה אין גיל. זמר בלוז יכול למות עם שיר תקוע לו בגרון.

אם לא הייתי זמר, בטח הייתי נעשה שחקן במשרה מלאה. אני לא ממש מהחומרים של להיות רופא או פקיד. אמא שלי סידרה לי עבודה באיזו חברה כשהייתי צעיר, ואת רוב הזמן ביליתי בשירותים. הייתי יושב שם וקורא פטריק קים, דברים כאלה.

אני מופיע מאז שאני זוכר את עצמי. הופעתי הרבה ואהבתי להופיע, אבל אי אפשר לאהוב את זה ברגע שאתה מאבד את השמיעה. היום אני שומע רק רעש, מה גם שבנוסף ללקות שמיעה יש לי גם מחלה שמעוותת את הצלילים. אני שומע אותך מדברת, אבל לא תמיד מבין את המילים בגלל הערבולים. זה קיבלתי כתוספת מדה גוד לורד.

מה שכן, אני בפריחה מטורפת מאז שאנשים יודעים על לקות השמיעה שלי. ההופעות מפוצצות, לא יודע למה. אולי זאת סקרנות של הקהל לשמוע זמר חירש.

אם אני מתגעגע לשמוע מוזיקה? אני בעיקר מתגעגע לשמוע.

"טוב, שכטה־שכטה" (צילומים: אייל טואג)

לפני כמה חודשים זזה לי חוליה בגב. היו לי כאבי תופת. ואת יודעת מה לומדים מכאב? שתמיד יש אחד יותר חזק.

הייתי על תרופות אמיתיות, כאלה שבסדרות טלוויזיה רואים אנשים מתמכרים אליהן. פרקוסט, אוקסיקונטן. בשלב מסוים עשיתי שטות והורדתי את המינון בחצי על דעת עצמי. פתאום היו לי ארבעה ימים שלא ממש ידעתי מה קורה איתי, ולא הבנתי למה, אז התקשרתי לרופאה שלי. היא אמרה לי: אתה בגמילה, אידיוט. 

אני הפוך. ישן ביום וער בלילה. זה לא שאני ישן כל הזמן, אבל אני בהחלט ישן הרבה. לכבודך קמתי לפני שעה. פעם הייתי פעיל בלילות, מופיע, שותה, היו לי פאבים. עכשיו אין לי עיסוקים מיוחדים. אני מנסה לכתוב, רואה טלוויזיה, מגרד את הביצים. לא משהו מיוחד.

שיר טוב צריך להיכתב בחמש דקות. המוזה שורה עליך, ואתה פשוט מחרבן אותו החוצה. שיר שמתחילים להסתבך איתו לא יעבוד. הכי טוב כשזה מחליק.

איזה שיר שלי אני הכי אוהב? אל תיעלבי, אבל זאת השאלה הכי מטומטמת שאפשר לשאול אמן. אני יכול להגיד באופן חד־משמעי שאני לא אוהב אף שיר שכתבתי, ואני גם אסביר לך למה: שיר אתה כותב לצורך מסוים, ואז מקליט אותו ועובד עליו באולפן. אתה שומע אותו אלפי פעמים, ואני יכול להעיד שכבר באולפן הוא נמאס עליך. אחר כך הוא יוצא לקהל, וכמו שאני רואה את זה, משם הוא כבר לא שלי. אני לא נוהג לשמוע שירים שלי, ואין לי בבית אף תקליט שלי. זה לא מעניין אותי בכלל. זה כמו שצייר ימכור לך עבודה ב־20 אלף דולר ואז יגיד לך שמע, אני מוכר לך את הציור הזה, אבל בכל יום שני ורביעי אני חייב לבוא להסתכל עליו קצת. לראות איזה גאון אני. זה בולשיט כל הסיפור הזה, ושאף אחד לא יחרטט לך אחרת.

מה שכן, יש שירים שמחזירים אותי למאורעות מסוימים. אלה שירים שמרגשים אותי בגלל ההקשר. לדוגמה השיר "צבע אחר" שכתבתי עם מאירק'ה אריאל ז"ל, "באתי אלייך חיוור ונואש ונופל לרגלייך עייף מרעש, באתי אלייך, אל זרועות הדממה הרכה". ואז הוא מת. זה נשמע לי כמו נבואה, כאילו מאיר ידע שהוא הולך למות. אני תמיד מתרגש כשאני שר את השיר הזה, ואולי בגלל זה אני לא שר אותו הרבה. גם עכשיו כשאני מדבר עליו יש לי עור ברווז. ברווזון.

מאיר לימד אותי שיש דבר כזה שנקרא דמיון. כשהתחלתי לכתוב מילים לשירים, חשבתי שכל שיר שאני כותב חייב להיות מבוסס על חוויה שעברתי. מההיכרות עם מאיר הבנתי שאתה יכול לדמיין דברים שיקרו לך או לאחרים. הרי הדמיון הוא אינסופי. הוא מאפשר לך לכתוב כל מה שאתה רוצה.

מאיר היה האולטימטיבי. אבל הוא איננו.

"שמעתי שאת באה אז התלבשתי יפה"

הייתי שמח להיפגש עם לאונרד כהן. בהופעה שלו בארץ היה תרגום על המסך, וזה עזר לי לאללה להבין אותו. אנשים חושבים שהוא רק רציני, וזה בכלל לא נכון. הוא משורר, והייתי שמח לדבר איתו. למרות שאלוהים יודע מה הייתי אומר לו.

אני לא מת על הקול שלי. בתחילת הדרך הייתי מלחין וכותב לאחרים, ואנשים אמרו לי לשיר את הדברים שלי בעצמי, אבל לשמוע את עצמי בהקלטות היה קטע בלתי נסבל מבחינתי. כשאדם שומע את הקול שלו בהקלטה, הוא נשמע לו אחרת לגמרי. בסוף התרגלתי.

איך שומרים על הקול? כמה שיותר סיגריות. פעם היה גם אלכוהול, פה ושם סם או שניים. ככה לפחות שמרתי על הקול האישי שלי.

יש זמרים שיכולים לשיר בלשון נקבה. אני לא, בעיקר מכיוון שאני לא נקבה. מצחיק אותי לומר שאני הולכת, רוקדת, אוהבת. אם כבר מדברים, השיר "עד סוף הקיץ" היה כתוב לבחורה, אבל ברשותו של אהוד מנור הפכתי את הדובר לבחור. עשיתי מזה שיר של גבר.

אני לא זמר של מעריצים. בואי נגיד, הם לא ממש רודפים אחרי ברחובות. יש לי קבוצה די מגובשת של אנשים שאוהבים אותי, ובגדול הייתי אומר שאני כותב לאנשים שיודעים להקשיב למילים. הן חשובות בעיני לא פחות מהמנגינה.

הקהל אוהב במיוחד את "משבר אמון". כשאני שר "אתן לך אותי בכמה דוגמאות", הם מתחילים להתחבק ולהתנשק. אוהבים גם את "ציפציף", אבל אני מסרב לשיר אותו בהופעות. השיר הזה יצא לי מהתחת, סליחה על הביטוי. אני כבר בן אדם מבוגר. מה פתאום ציפציף.

אני לא שותה כבר 20 שנה, אבל אני לא מתגעגע. אחרי פחות או יותר 30 שנות אלכוהוליזם, ואחרי כל הטיפולים שעברתי כדי להיגמל והכסף ששפכתי על פסיכולוגים, נגמלתי בזכות דבר אחד פשוט: התחלתי לשחק באולינג. זה הוציא אותי מהאלכוהול בשנייה, בלי ייסורים ובלי כלום. הייתי שחקן מקצועי, ליגות, טורנירים, אחד מאלופי הארץ. זה ספורט לכל דבר.

מסיגריות, לעומת זאת, אני לא מצליח להיגמל. היה לי התקף לב וסרטן ומה לא, אבל אני לא מצליח להיפטר מהחרא הזה. סוג של לוזר, כנראה.

חיי באופן כללי היו דוגמה לאיך שלא צריך לחיות מבחינה בריאותית. האמת, גם לאיך שלא צריך להתנהג. מה שכן, היה כיף.

את שני הילדים הגדולים עשיתי באמצע הילולת האלכוהול שלי. כנראה שהייתי אבא גרוע מאוד, כי אני בטלן באופיי. דרוויש. לא הייתי לוקח אותם לטיולים בשבתות וכאלה. עם השניים הקטנים כבר הייתי אבא יותר טוב. יותר מבוגר.

נשים? קודם כל שיהיה להן חוש הומור. גם מראה חיצוני, לא אכחד, זה חשוב מאוד. ושכל. פיקחות, חוכמה. מישהי שאפשר להתנצח איתה, לתרגל קצת את המוח. וטוב לב, איזשהו מצפון. מספיק, לא?

יש לי בבית 40 חתולים וכלב אחד. 20 מהחתולים מבויתים, וכל היתר באים לאכול. בתי ואשתי לא יכולות לראות חיה פצועה או בלי אמא, והן אוספות אותם ומביאות אותם הביתה. אני עצמי יכול להתעלם פה ושם, אבל קשה לי. אם שומעים חתול מיילל, אני אחפש ואמצא ואביא. אני לא יכול לסרב להם. בשכונה למדו שאנחנו כאלה, ומשאירים לנו ליד הבית כל מיני פצועים וזבים. זה די מלוכלך, אז אנחנו לא מחליפים רהיטים. ככה אנחנו, חיים בחסדי החתולים. אם את שמה לב, אני יושב עכשיו מאוד לא נוח כי יש לי חתול מאחורי הגב.

את לא בעניין, אה? מוסטפה, רד ממנה.