בדרך לפסגה מורידים את הביט

טייסטו, ארמין ואן ביורן, פול ואן דייק ועוד רבים אחרים היו לפני עשור וחלקם אף יותר, שמות נרדפים להצלחה מסחררת בעולם ההאוס והטראנס. המפיקים האלה, הנחשבים לגדולים בעולם, ולמרבה השמחה גם מקפידים להופיע כאן בישראל, כבר משחקים שנים החלפות בפסגת הדי ג'יי מגזין, מצעד התקליטנים העולמי.

אבל נדמה כי משהו בשנים האחרונות קצת השתנה, אי שם בראש הטבלה. לא, זה לא שהדי ג'ייז המטורפים האלה, ששומרים על הביט גבוה גבוה זנחו לחלוטין את כור מחצבתם. הם עדיין מתעסקים וממקססים את הטראקים הכי מצליחים בעולם בגרסאות מועדוניות לחלוטין, אבל כדי להגיע לראש המצעדים, נדמה שהם הבינו משהו מאוד פשוט. העולם צריך שינוי.

דיוויד גואטה. החלוץ בתחום מגה-תקליטני הפופ-דאנס

השינוי המדובר הגיע, כבר לפני כמה שנים, בדמות השתלטות הפופ הנשי על תעשיית המוזיקה. אל בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה, תוך שנים בודדות, נוספו שמות כמו קייטי פרי, פינק, ביונסה, קלי רולאנד (שתיהן פליטות להקת דסטני'ז צ'יילד) וכמובן גם עוד אחת, גאגא משהו.

בתחילה כממקססים, אך בהמשך גם כמפיקים לכל דבר, הבינו הדי ג'ייז הכי גדולים שיש שהם צריכים ליישר קו, וכך נולד הז'אנר החדש של המגה-די ג'יי. לא עוד מפיק להיטי קלאב-טראנס ב-2,500 BPM אלא מפיק האוס או טראנס, שמיישם את מה שהעולם רוצה: פופ קצבי, דאנס, אבל לא בהכרח קרחנה.

החלוץ בתחום, מי שסלל את הדרך לאחרים, היה דיוויד גואטה. לא רק ברמיקסים לאחרים אלא גם בהפקות שלו עצמו, הצליח גואטה להשריש באוזני קהל המועדונים שטראקים יכולים להיות יותר ווקאלים, פחות היסטריים ובהחלט מאוד מצליחים. זה קרה עם "Love Don't Let Me Go" ו-"Just a Little More Love" ובהמשך גם עם ההפקות שעשה לקלי רולאנד שתוכלו לראות כאן למעלה ועוד.

טייסטו לא לבד

בהמשך הצטרפו האחרים. לטייסטו, למשל, מלך הטראנס הבלתי מעורער שאחז בעבר במקום הראשון במעצד הדי ג'ייז העולמי, זה לקח זמן. אבל מספיק לשמוע את ההפקה המשותפת שלו ושל נלי פורטאדו, "Who Wants to be Alone", כדי לשמוע את השינוי. שוב אנחנו חוזרים, לא שטייסטו זנח את עבודתו כמפיק קלאב-טראנס, אבל עדיין, הפקה מפתיע שכזו, עדינה ומוצלחת, לא היינו שומעים ממנו לפני עשור.

טייסטו ונלי פורטאדו. אפילו מלך הטראנס שינה כיוון

ארמין ואן ביורן, מי שנכון להיום נמצא בראש מצעד הדי ג'ייז העולמי, היה ההפתעה הגדולה של הז'אנר המתחדש. האיש שמאחורי התוכנית "A State of Trance", עידן מאוד את הסגנון שלו כבר לפני שנתיים. אם תרצו דוגמה תוכלו למצוא אותה ב"In and Out of Love" המוצלח, ובהמשך בהפקות שעשה לסופי אליס בקסטור הבריטית, ובראשן "Not Giving Up on Love", כמעט להיט פופ-דאנס אם תרצו.

פול ואן דייק, שם בולט נוסף בז'אנר, איחר משהו בהפנמת המצב החדש ורק בסוף השנה שעברה החל לעבוד על "The Falling", גרסה כמעט רשמית לשירו של דניאל ניט הגרמני, מתוך פסקול הסרט "Kokowaah" שיצא בפברואר 2011. השיר, באופן מפתיע, לא זכה לטוויסט קלאברי, אלא היה דומה עד מאוד ל"In and Out of Love", הפקתו המעודנת והמעודכנת של ארמין.

ארמין וסופי. עושים את זה לאט

התוצאה הסופית של הטרנד החם בעולם הדי ג'ייז, דווקא חיובית. מעמדם של התקליטנים מתחזק, הם הופכים לכוכבים גדולים עוד יותר (ומספיק היה לראות את דיוויד גואטה בגני התערוכה בשנה שעברה כדי להבין במה מדובר) והמעריצים מצביעים ברגליים – ובעכבר: רבים רבים מיושבי רשימת מאה הדי ג'ייז הגדולים בעולם, נכון להיום, הם אותם אלה שאימצו את ההפקות הקלילות-הפופיות המדוברות. ארמין, גואטה וטייסטו שהזכרנו, אגב, נמצאים בחמישיה הפותחת.

השורה התחתונה היא שכולם מרוויחים: חובבי הז'אנר הקליל יותר מקבלים את הדי ג'ייז הגדולים בעולם כמפיקי פופ-דאנס לכל דבר, איכותיים ומוצלחים במיוחד, וחובבי מוזיקת המועדונים הכבדה יותר יכולים להמשיך וליהנות מגרסאות הקלאב, ומהתקלוטים בהם רוב השמות שהזכרנו שומרים על הקו הקצבי-קלאבי.

עבור הדי ג'ייז עצמם, מדובר בעבודה קצת כפולה, אבל במעמדם ובמצב הכיס של כל אלה נכון להיום, אנחנו לא ממש מרחמים עליהם.

טייסטו, ארמין, ואן דייק, גואטה ורבים אחרים כדוגמת בוב סינקלר, בני בנאסי, קלווין האריס, קארל קוקס, פד לה גראנד ואחרים מתמודדים על תואר הדי ג'יי הבינלאומי הטוב ביותר ב-XL Nightlife Awards.