מלכת הדופי
"הטיפול המערכתי במלכת היופי הסוררת מעלה תהיות: עד כמה רשאי מוסד חינוכי לעקוב אחר מעשי תלמידיו גם מחוץ לשעות הלימודים?" רחלי מלק-בודה חוזרת לימי האולפנה, ונזכרת במנגנון השליטה של המחנכים הדתיים על הנוער
הטיפול המערכתי במלכת היופי הסוררת מעלה תהיות: עד כמה רשאי מוסד חינוכי, בעל סטנדרטים גבוהים ככל שיציב לעצמו, לעקוב אחר מעשי תלמידיו גם מחוץ לשעות הלימודים? היכן מתחילה, אם בכלל, החריגה מהגבולות הטריטוריאליים של בית הספר?
שלטון המחנכים
בצר לי, החזירה אותי מלכת היופי הדתית לימי האולפנה החשוכים. בראש המוסד החינוכי האליטיסטי שבו למדתי
עמדה רבנית אחת שגם היא, ידה בכל. אני זוכרת כיצד רעדתי מפחד מהיום שבו תדע שאני אוחזת בחבר, איך פזלתי לצדדים כשרחצתי לבושתי בים מעורב, או כשהלכתי במכנסיים ברחוב. כל גילוי כזה היה עלול לעלות לי ביוקר. לתדהמתי גיליתי שידה הייתה גם ב"מי ייכנס להדרכה בבני עקיבא", ולא פעם היא נהגה להתבטא כי לא מעט גם מתייעצים איתה לגבי שידוכים, והיא מעניקה את חוות דעתה המלומדת.
במגזר הדתי נוטים להתהדר, במידה לא מעטה של צדק, אגב, באיכותם של המחנכים חדורי תחושת השליחות. אך אליה וקוץ בה - דווקא תחושה זו מטשטשת את הגבולות, כשלא פעם המורה נסחף במעורבותו החינוכית, וחורג אל תוך התחום שאמור להיות תחת הסמכות ההורית.
סצינת "שיחות הנפש" הנהוגה באולפנות ובישיבות, שלפעמים נערכת אפילו בבית המורה, יכולה להיראות למביט מבחוץ כהשקעה חינוכית יוצאת דופן וראויה לשבח. אך חדי עין יבחינו כי תכליתה היא לבסס מנגנון משומן ומדאיג של שליטה, שלעתים מוביל לצמצום משמעותי בהשפעה החינוכית-דתית של ההורה על ילדו.
המחנכים דואגים להזכיר לתלמידים שהם ב"שנות עיצוב האישיות" שלהם, ומנצלים זאת. התלמידים הם כחומר ביד היוצר, ולא פעם קמים על הוריהם, לאחר שנשבו בקסמיו של רב כריזמטי. זה יכול לבא לידי ביטוי בהחמרות דתיות והחלתן על כל בני הבית, השתתפות בפעילות פוליטית שאינה לרוחם של ההורים, או נסיעה לאזורים מחוץ לקו הירוק, בניגוד לדעתם. כי מי שואל את אבא ואמא כשיש ר"מ כל יודע?
נוקשות שמובילה לתלישות
התלמידה שהשתתפה בתחרות היופי עשתה זאת על דעת הוריה, אבל נראה שבבית ספרה לא חשבו
איזו השלכה נפשית תהיה לבעיטה שלה החוצה. בהחלט קיים סיכוי שמערכת החינוך הדתית תאבד אותה לטובת המגזר החילוני, כמו שהיא מאבדת הרבה תלמידים אחרים, שכל חטאם הוא יציאה קטנה מהקווים ומשובת נעורים נורמלית. כשזו האטמוספירה החינוכית, לא מפתיע שדתל"שים רבים מייחסים את הסלידה שלהם מהדת לנוקשות ולאווירה החודרנית ששררה במוסד שבו למדו.
לשמחתי, יש היום לא מעט מוסדות חינוך דתיים שנוקטים בגישה חדשה, רכה ומכילה יותר, ואני רוצה לקוות שהם אלה שיובילו את הקו החינוכי במגזר, ולא האחרים.
לפנייה לכתב/ת 
