זה ייגמר בבכי

שלוש מבין הנשים המשתתפות ב"בקרוב אהבה" בפרק הנעילה של הדבר הזה, בוכות כשהן מתבוננות בעצמן במוניטור ומזילות מים, נתרן, אשלגן ומגנזיום מעיניהן בצירוף קצת הורמונים של דחק כשהן מצולמות בזמן אמת, כשהפעילות הנוירו-פסיכולוגית הזו מתרחשת.

עתי בשחרור נוזלים רגשי. כמה בכינו (מתוך "האח הגדול")

אם החמצתם, לא נורא. גם בשבוע הקרוב ובכל שבוע שלאחריו, יהיו לכם המון הזדמנויות לצפות באנשים בוכים על מסכי הטלוויזיה המסחרית. פרק של "מחוברות" אינו שלם בלי טיפות עגלגלות על פנים חיוורים חפים ממייקאפ, המשפחות של אלון גל לא יכולות בלי זה, ולפעמים גם גל עצמו מצטרף לנזילה. מירי מסיקה תאבד את תכלית קיומה אם לא ינזל לה - ומרגול מאיימת לאמץ את תכלית הקיום הזה בעצמה, בעוד היא מצטיינת במחיית הנוזלים מעיניה בלי לחרב את המסקרה.

הילדים בסיפורי סופר-נני וגם המבוגרים מוזמנים ליבב, ואם יהיו התפתחויות בסיפורי הנסיעות של ביבי, ייתכן שנזכה לרטבובית בזוויות עיניה של שרה. בקלוזאפ, כמובן. "כוכב נולד" יספק מנות גדושות עד לגמר הגדול ולדמעות הזוכה, ואחריו יבוא "האח הגדול" שבו מצפים מכל משתתף להגיר את המיליליטרים שלו לעיני המצלמה, לא חשוב מדוע.

סרבני הבכי יקומו

לפני שנתיים שודר בערוץ 2 הסרט תיעודי "מסדר לסדר", יצירתה של שרון (אחות של אילנית) לוי. הסרט עקב אחרי מחלתו, גסיסתו ומותו של משה לוי, אבי המשפחה שלקה בסרטן. בשלב מסוים בסרט שואלת שרון את אילנית, "למה את לא בוכה". התשובה נחרטה בזכרוני: "אני אבכה בבית", אמרה אילנית לוי בהתרסה גדולה נגד המצלמות והמניפולציה הרגשית שמפעיליהן מבצעים על מי שמצטלם. האחות הדוקומנטריסטית לא ויתרה.

"כאן זה הבית שלך", אמרה לסרבנית הבכי, במסדרונות של בית חולים רמב"ם. אבל אילנית לוי לא התרצתה ובחרה במפתיע בקורטוב של פרטיות והחזירה לבכי שלה, ושל כל מי שמצטלם בפרצוף רטוב, את כבודו האבוד.

כולם הרי בוכים. גברים קשוחים כמו שאול מופז, נשים רגשניות כמו ריטה, גברים רגישים כיאיר לפיד, נשים אמפתיות כמיקי חיימוביץ' וצופית גרנט, ואסור לשכוח מלכות יופי וספורטאים עשויים ללא חת, בלוויות, בטקסים, בתחרויות ובמשחקים ובסתם יום של חול נטול טרגדיות. וכמובן, בכל תוכנית שהמילה "מרגש" מופיעה בפרומו שלה.

מיבבים אצל צופית גרנט. איך אפשר שלא

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

<object width='408' height='296' type='application/x-shockwave-flash' data='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'><param name='movie' value='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'/><param name='flashvars' value='config={&quot;key&quot;:&quot;#&#036;82d88990cf33aa2235a&quot;,&quot;clip&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;http://ynethd-f.akamaihd.net/z/0411/1204111900_lost_ch02.flv/manifest.f4m&quot;,&quot;scaling&quot;:&quot;fit&quot;,&quot;provider&quot;:&quot;akamai&quot;,&quot;type&quot;:&quot;video&quot;},&quot;plugins&quot;:{&quot;akamai&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/AkamaiAdvancedFlowplayerProvider-3.9.swf&quot;},&quot;controls&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.controls-3.2.16.swf&quot;,&quot;autoHide&quot;:false,&quot;height&quot;:26,&quot;zIndex&quot;:1},&quot;amta&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/amta_plugin_20314.swf&quot;,&quot;siteKey&quot;:&quot;ynet&quot;,&quot;category&quot;:&quot;538.Entertaiment-541.TVHP-568.TVReview&quot;}},&quot;logo&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/flowplayerlive/ynetlogo.png&quot;,&quot;top&quot;:15,&quot;left&quot;:15,&quot;fullscreenOnly&quot;:false}}'/><param name='allowfullscreen' value='true'/><param name='quality' value='high'/><param name='cachebusting' value='true'/><param name='bgcolor' value='#000000'/><param name='wmode' value='opaque'/><param name='AllowScriptAccess' value='always'></object>

מתי ומדוע התחלנו לחיות בתוך ים טלוויזיוני של דמעות? בימי נעוריה, החברה הישראלית היתה מאופקת למדי בהחצנה של גילויי רגש פתאומיים, והאיפוק נחשב לערך חברתי ראוי. "כשאת בוכה את לא יפה", שר אריק איינשטיין - והנה, חלף עשור או שניים, ואבנר גדסי גילה לנו ש"הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם", וסתם את הגולל על: "אינני בוכה אף פעם/ אינני תינוק בכיין". כך הוטבע הגינוי החברתי שנלווה לשיר הילדים הקלאסי של מרים ילן-שטקליס.

בהדרגה, מקביל לתובנה החדשה שבכי משחרר ומיטיב עם הנפש, הופיעו עוד ועוד ייצוגים של בכי במקום בו היה מקובל פעם לנשוך שפתיים וליהישר מבט יבש למצלמה. בתחילה היו אלה תגובות ספונטניות לאירועים טראגיים מהכרוניקה החדשותית, אבל אט אט זלגו הדמעות מן התחום הזה גם לחשיפות אישיות מצולמות בתכנים שידוע כי ייגמרו בבכי. בעצם, לא ייגמרו. צריך הפי אנד. הבכי ישובץ קצת לפני הפרסומות ובסוף נתפור את הסיפור כך שיסתיים באנחת רווחה.

ריבוי תכנים רטובים

ההנחה המובלעת בריבוי התכנים הרטובים היא, כמובן, שגם צופי טלוויזיה בוכים ורוצים עוד. סקר שנערך בבריטניה לפני שנתיים מגלה שכ - 90% מצופי הטלוויזיה שם אכן מזילים דמעות, והמשדר שדורג כראוי ביותר לשחרור הנוזלים מהשק בעיניים, היה דווקא פרק הסיום של "חברים". אחריו נימנו כמה מקרי מוות של דמויות ב"איסטאנדרס" וגם הקפיצה הגדולה של הפתן השחור מתוך החפירות במלחמת העולם הראשונה, ללמדנו שלא בכל קומדיה באנו ליהנות, כי גם כשרואן אטקינסון, האיש הכי מצחיק באנגליה, נהרג במלחמה - זה נורא נורא עצוב.

בכי הוא עניין מסובך שהחוקרים חלוקים לגביו ומוכנים להודות שהם לא מבינים אותו די הצורך. ידוע לנו שהדמעות המשתחררות כשנתקע לנו משהו בעין, שונות בהרכבן הכימי מאלה שפורצות כשאנחנו חווים כאב או טרגדיה או צרות של אחרים, אבל ההסבר לכך עדיין לא מספק.

על פי טענה אחת, בכי באירועים משמחים - חתונות, זכייה ב"אח הגדול", נצחון בספורט - הוא תוצאה של תחושת העדר שליטה באירועים, אבל יש גם בכי של רחמים עצמיים (מרגול נזכרת בעצמה כילדה כשהיא מאזינה לשחר כרמי באודישנים, ריטה על הגירושין) או בכי מניפולטיבי של ילדים לצד בכי כעוס ובכי של חוסר אונים, לנוכח זוועה ואי צדק.

לאבירי התוכן הטלוויזיוני באמת כבר לא אכפת מדוע אנחנו בוכים, העיקר שנעשה זאת ובתנאי שאנחנו מבוגרים. ילדים בוכים הרבה יותר, אבל תכני הטלוויזיה המוצעים להם בדרך כלל לא מכילים תרועות-עצב והדמעות חריגות למדי: מציעים להם עולמות צוהלים ומלאי עליצות, גיבורי על מסוקסים ועלמות סקסיות להפליא בהרפתקאות חסרות יגון, כאילו ידעו הכותבים והמפיקים שהורי הילדים לא יאפשרו להם לצפות בתכנים טרגיים.

אחרי הכל, טלוויזיה לילדים אמורה לתת להורים שקט, לא להוציא אותם למירוץ אחר הטישו. לעומת זאת, ילדים בוכים בטלוויזיה למבוגרים הם תוכן מאוד אפקטיבי: צ'רלס דרווין הסביר את הבכי הילדי כתרועה שמעוררת במבוגרים רצון לחמול ולהגן על עולל, גם אם הוא לא שלך. אבל יש גבול: בשבוע שעבר ירד מן המסכים בפיליפינים השעשועון הכי פופולרי שם, כשצופים נזעמים הביטו בילד בן 6 מייבב הנדרש לרקוד כמו חשפנית, מסרב, עובר מכבש לחצים ובסוף רוקד ובוכה, תמורת 200 דולר.

ייתכן שבעלי הזיכיונות המסחריים שהם מחזיקים עותקים של המחקרים האמריקניים,

בהם מדדו דמעות ומצאו שגברים בוכים בממוצע 17 פעמים בשנה ונשים - 64. ייתכן עוד, שבמרתפי הזכייניות מצוי ההסבר האמיתי לים הדמעות שתצפו בהן עכשיו ובשנים הקרובות, וההסבר שמור היטב בכספת.

דמעות של רגש מכילות כמות נאה של הורמונים שעוזרים לנו לעבור ארועים ותקופות של סטרס (דחק) מבלי להתחרפן, ושחרור ההורמונים האלה מלווה בתחושה של הקלה: אחרי שהם בוכים, גברים ונשים כאחד הופכים למפוייסים יותר, רכים יותר, נוחים יותר לעצמם ולבריות. זהו בדיוק הזמן לעבור לפרסומות - לא נתבונן בהן בזעם, לא נזפזף בחוסר סבלנות, אלא נבהה ברכות הפוסט-דמעתית החדשה שלנו, צחים וזכים ונכונים לקנות את כל מה שימכרו לנו, כדי שמישהו, לא אנחנו, יצחק כל הדרך אל הבנק.