בלי בושה

מבול התחקירים, השימועים, כתבי האישום וההרשעות של אישי ציבור, חלקם מהבכירים ביותר בשירות הציבורי ובפוליטיקה הישראלית, מעלה שאלות שונות באשר לנורמות שלטוניות של נבחרי הציבור. יש פוליטיקאים שטוענים שחקירותיהם והגשת כתבי האישום נגדם נובעים מרדיפה פוליטית, אישית או עדתית. אחרים, מתוחכמים יותר, טוענים שאם נחקור מספיק - נגלה אצל כל אחד כמעט פגמים חמורים פחות או יותר בהתנהלות; אף אחד לא מושלם, ודרישה כזו מאישי ציבור פוגעת ביכולתם לתפקד באופן יעיל וענייני.

המשפטיזציה גורמת לכך שהם יעסקו בהכנות ליום סגריר, שבו אולי מישהו יתלונן עליהם או תוקם ועדת חקירה או תוגש עתירה לבג"ץ, במקום לנהל את המדינה. טענה נוספת, מוצדקת בהחלט, היא התמשכות הליכי החקירה, שבמקרה של ליברמן היא באמת קיצונית (15 שנה - ומעניין לשאול מה חלקו של הנחקר בסחבת הזו).

וכמובן, ישנה התקשורת: מוניטין נבנה בעמל של שנים, והוא יכול להיהרס בשניות אחדות, בפרסום שגוי אחד, מה גם שקיימת בשנים האחרונות נטייה חזקה מאוד לשכוח את חזקת החפות: עצם הפתיחה בחקירה או קיום השימוע או הגשת כתב האישום, נתפסים בתקשורת ובציבור כהוכחה לכך שההאשמות נכונות, והמשפט נעשה כמעט מיותר.

איך אפשר להסביר את מה שקורה בישראל בשנים האחרונות? את העובדה שפוליטיקאים מרגישים נרדפים על-ידי התקשורת ועל-ידי מערכת המשפט? את התחושה של ישראלים רבים כל כך שאין לנו הנהגה ושאין לנו על מי לסמוך? ואת הצורך ההולך וגובר של מערכת אכיפת החוק להתערב ושל התקשורת לעקוב אחר פרטי הפרטים של הפרשות, וככל שהם סנסציוניים יותר, מה טוב?

האנתרופולוגית האמריקנית רות בנדיקט (1948-1887), שחקרה בין היתר את התרבות היפנית ("ביפן הוא כבר מזמן היה עושה חרקירי", נהוג לומר כאן), טבעה את ההבחנה בין תרבויות בושה לתרבויות אשם. תרבויות אשם הן תרבויות שבהן הציות לחוק מתקיים בגלל פחד מעונש. חברות מערביות מודרניות הן בעיקרן תרבויות אשם, ויש בהן המון חוקים וכללים מאוד מפורטים שאוסרים על שלל התנהגויות. בחברות כאלה מערכת המשפט מאוד מרכזית.

ישראל על פרשת דרכים

לעומת תרבויות האשם, קיימות תרבויות בושה. בתרבויות אלה אין הרבה איסורים, אלא מודלים חיוביים להתנהגות (כמו למשל האודיסיאה והאיליאדה ביוון העתיקה). מי שלא מסוגל לעמוד במודלים האלה, חש בושה, והציות לנורמות נעשה לא מתוך פחד מענישה. הבושה שחש מי שנכשל היא גם פנימית (אכזבה מכישלונו) וגם פומבית. חברות עתיקות רבות, שבהן כולם מכירים את כולם, הן תרבויות בושה.

גם מבלי להתייחס לשאלת אשמתו של ליברמן - שהרי אפילו לא הועמד לדין - אם מסתכלים על מי שכן הועמדו לדין והורשעו: חיים רמון, צחי הנגבי, אברהם הירשזון, משה קצב, ג'קי מצא, אריה דרעי (והרשימה יכולה להמשיך), ברור שהתרבות הישראלית - הפוליטית והכללית - נמצאת על פרשת דרכים מרתקת: מצד אחד, ניכר שאנחנו כבר לא לגמרי תרבות אשם: שלטון החוק בישראל עומד בפני אתגרים לא פשוטים, ולא תמיד בהצלחה. זה יכול להיות הסבר אפשרי למשפטיזציה של תחומים כה רבים: בהיעדר ציות לחוק, המשפט נכנס לפעולה כדי לכפותו.

אמצעי התקשורת, מצדם, בעזרת התחקירים, החשיפות והמעקבים, מנסים להציל משהו על ידי החייאת רעיון הבושה העתיק, והציפייה שנשמור על החוק, כי הציות לחוק ולמודלים חיוביים של התנהגות, במיוחד כשמדובר בנבחרי ציבור, הם ערכים חשובים בפני עצמם.

התובנות של בנדיקט יכולות גם להסביר מדוע מערכת המשפט והתקשורת סובלות מיחס ספקני ומבטל, ומדוע פוליטיקאים - מורשעים או רק מואשמים - משקיעים אנרגיות כה רבות בהשתלחות בהן: שהרי בהיעדר אשם (מערכת משפט) ובהיעדר בושה (תקשורת חופשית), היכולת לעבור על החוק באופן חופשי, להשתמש בכספינו לטובתם האישית ולצפצף על מי שבחרו בהם, תהיה בלתי מוגבלת.