"עדיף לקנות פודינג בשוק השחור". צנע ישראלי

"הרפתן והמפקח עושים 'קשר' אחד, החלב הטוב נמכר בשוק השחור". 62 שנים אחרי שאושרה בכנסת תוכנית הצנע, וממשלת ישראל ניהלה מלחמה עיקשת בשוק השחור, חוזר ynet אל המכתבים שנשלחו אז מהתושבים לראש הממשלה דוד בן גוריון ול"מטה למאבק בשוק השחור" - מכתבים המתארים את סיפורה של תקופה מרתקת בחייה של המדינה.

• ומה אתם זוכרים מתקופת הצנע? כתבו בפייסבוק
  

ערב ליל הסדר בעידן השפע הנוכחי הוא זמן טוב לחזור אחורה, לתחילת שנות החמישים. לחזור מתקופת המצות האורגניות, הסושי והאוסובוקו לימים בהם ביצה ובשר, חלב וסוכר, מרגרינה ופודינג סמיך - היו מצרכים מבוקשים וחולקו בהקצבה ובכמות זעומה, במסגרת מדיניות הצנע שאותה ניהל השר דב יוסף. לימים בהם תושבי המדינה קולטת העלייה נדרשו להסתפק במועט ולסייע לממשלה במלחמתה בשוק השחור שהלך והתפתח, ובו נמכרו "המוצרים האסורים" במחירים גבוהים במיוחד.

החלב הטוב נמכר בלילה, בשוק השחור. ומה נשאר להן? (צילום: דוד רובינגר)

שתי תחושות עיקריות נשקפות מבעד למכתבים שנשמרו בגנזך המדינה - מצוקת מזון ותסכול. אם את הרעב יכלו ההמונים לספק בלחם ושתי ביצים לשבוע, הרי שתחושת הקיפוח של ההמונים רק הלכה וגדלה. הסברה שרווחה באותם הימים היתה כי פקידי הממשלה והחברות הציבוריות - המקורבים לצלחת, תרתי משמע - מילאו את המקררים בכל טוב, בזמן שהציבור הרחב נדרש להסתפק במועט, או לשלם יותר בעבור המצרכים בשוק השחור.

עשרות המכתבים התקבלו בלשכת ראש הממשלה ובמשרד האספקה והקיצוב במהלך חודש אוקטובר 1950, ימים ספורים לאחר נאומו של ראש הממשלה בן גוריון ב-3 באוקטובר, בו הכריז על מלחמה בשוק השחור. בן גוריון קרא לציבור להתנגד ל"ספסרות מגונה ופושעת, המעמידה בסכנת קיום את המשק והמטבע שלנו, פוגעת קשה בהמוני העם, משמשת מקור עידוד לגניבות ומעילות ושחיתות, ומערערת את יסודות המוסד הציבורי".

בנאומו לאומה הודה בן גוריון כי ישנם ליקויים בהתנהלותה של הממשלה בכל הנוגע לקיום מדיניות הקיצוב, וציין כי קיים חוסר תיאום בין משרדי האוצר, האספקה, התחבורה ומסחר ותעשייה, שהוא "אחד הגורמים לליקויים באספקה מסודרת ולחוסר פיקוח מספיק ויעיל". עניין זה, כך עולה מהמכתבים, עורר תגובות רבות בציבור, המעידות על התסכול הרב ועל ההתלבטות הקשה - האם להיענות לדרישת המנהיג ולהסתפק במועט, או לחפש אחר חלב סמיך וביצים, כדי להשביע את תאבונם של הילדים בבית.

מחירים גבוהים למוצרים האסורים (צילום: דוד רובינגר)

17 באוקטובר 1950. אסתר מגדל מהרצליה חושדת כי פקיד הממשלה והרפתן שבאזור מגוריה קושרים יחד קשר למכירת חלב איכותי בשוק השחור. "מול ביתי ישנה רפת של החלבן. מרבית החלב נמכר בשוק השחור, לקוחות באים עם רדת הלילה וקונים את מיטב החלב ותוצרתו. התלוננתי בפני הפקיד ובמקום לרשום זאת לפניו, אמר כי אין חלב, וכי מצב הרפתנים הוא בכי רע. הוא מספר לי בדמעות תנין ומבכה את מצב הרפתנים. ואני באה ושואלת - האם צריכה להיות הרגשה כאילו המפקח והרפתנים עושים "קשר" אחד? לצפייה במכתב המלא.

6 באוקטובר 1950. תושב תל-אביב כותב לבן גוריון, שלושה ימים לאחר נאומו על המלחמה בשוק השחור, כי הוא מתקשה לעמוד בפיתוי, בגלל הקושי לספק עבור בנו התינוק מזון במסגרת הצנע. "זה למעלה משבועיים שאין בביתי לא מרגרינה, לא שמן ולא קוקוס. לא סוכר ולא כל פירות. במה להזין את ילדי? נוסף לזה אין גם בשר, והחלב גם הוא ניתן בצמצום. האוכל להזין את ילדי בלחם יבש? אשתי חולה ואני עובד כל יום עד שש בערב. כדי להגיע לקצת ירקות הכרחי לעמוד בתור שלוש שעות. כמובן שאני מוותר על הכול ואז אין לי גם ירקות וגם אשכוליות כי למחרת אזל הכול. ומה אעשה? שוב פעם לשוק השחור!" לצפייה במכתב המלא.  

27 באוקטובר 1950. "אחת מני אלף", מכנה את עצמה אזרחית, ומביעה צער על שאיבדה אמון במלחמה בשוק השחור, בגלל השחיתות בממסד. "דחיתי בכל כוחותי את פיתויי השוק השחור, וגם עכשיו אני עומדת בדעתי וממשיכה בכל המאמצים לעקור את הרע האוכל אותנו, על מנת להתנגד לפיתויי השוק השחור. אך מרגישה אני, אדוני ראש הממשלה, שספקות הולכות ונגנבות לתוך לבי. נחלשת בי האמונה במלחמה נגד הנגע הזה - השוק השחור. ידוע וגלוי לציבור שבמדינתנו קיימים חוגים "מיוחסים" שאינם מרגישים גם ביום שום חוסר, מבלי להזדקק אפילו לעזרתו של השוק השחור". לצפייה במכתב המלא

אוקטובר 1950. אנונימי מדווח על שחיתות של בכירים בתוך משרד המפקח על הקיצוב בחיפה וטוען כי "כבר במראה החיצוני רואים שהוא 'שיבר' בדרגה ראשונה". "המערכה הגדולה בנוגע לשוק השחור פונה אך ורק לסוחרים, למה לא גם נגד פקחי הממשלה? למשל במשרדי המפקח על המלאי בחיפה יש באגף העורות אחד ששמו פוקס, לו ולגיסו רוזנברג ולארבעה או חמישה אחיו יש כל מיני פירמות בשמות שונות לכיסוי. כבר בחוץ לארץ הם היו מוכרים כ"שיברים גדולים". לצפייה במכתב המלא.  

7 באוקטובר 1950. ד.ג, תושבת ירושלים, מודה כי רכשה נרות שבת בשוק השחור, מאחר והנרות אינם נכללים בסל המוצרים הבסיסי. "שמעתי את נאומך נגד השוק השחור ברדיו, ואני מסכימה לכל פרט ופרט. אבל יש שטח אחד באספקתנו שאינו קיים, כנראה, בעיני משרד הקיצוב. אנחנו משפחת מבוגרים ואיננו נזקקים לשור השחור ואיננו רוצים להשתמש בו, אבל יהודים דתיים אנחנו ונרות לשבת ולחגים לא חילקו לנו. כלום חשבת שאישה דתייה תוותר על הדלקת נרות שבת? באין ברירה השגנו את כמות הנרות הדרושה לכל החגים בשוק השחור". לצפייה במכתב המלא.

פנקס מזון מתקופת הצנע. מה לא נרשם בהם? (מיכאל קרמר)

1 באוקטובר 1950. אנונימי מדליף ומדווח על שוטרים ועובדי חברת "תנובה", הלוקחים בעצמם חלק בקנייה ומכירה לא חוקית. "שוטרים יהודיים ממשטרת לאג'ון (באזור המשולש) מוכרים ביפו ובתל-אביב סוכר, גרבי ניילון וכו'. המחיר שהם מבקשים "אינו גבוה" בהשוואה למחירים בשוק השחור, אולם יש להניח בוודאות שהמצרכים האלה הוחרמו על ידי ערבים מסתננים. או אולי הם הגיעו לידיהם על ידי קנוניה עם ערביי הגבול? בכל אופן יש כאן עבירה כפולה, בייחוד בשים לב שהעוברים על החוק הם שומרי החוק של המדינה. דבר שני, אני מכיר עובדים מתנובה שלא רק שלא חסר בביתם מכל טוב וכל זה בכמויות ניכרות, אלא הם מהנים במצרכים שונים קרובי משפחה, ידידים ואף מכרים. אולי כדאי היה פעם לעשות חיפוש פתע אצל אחדים מעובדי תנובה?"

10 באוקטובר 1950, גורם אנונימי בחברת החשמל מציע לראש הממשלה לבדוק היטב את המתחולל בצרכניית החברה. "היינו מציעים לך לנקות שרץ גדול - לפנות לצרכניית עובדי חברת חשמל. לפני חצי שנה הועברה תלונה למפקח על מכירת סוכר לפי מחירים צרכניים. עתה מחלקים בצרכנייה הנ"ל עורות, גופיות, גרביים בלי נקודות. חברי ההנהלה קנו במאות לירות דברי הלבשה. מנורות חשמל נמכרות בחצי לירה כל אחת ולית דין ולית דיין. אם תאסרו את חברי ההנהלה נדע כי השוק השחור מתחסל". לצפייה במכתב המלא.  

11 באוקטובר 1950. ד.ל מגבעת שמואל, חושש כי התקציב הזעום למזון המחולק לציבור יפגע בבריאותו ובבריאות הדור הבא. "לפני חודשים אחדים היתה מנת סוכר קילו וחצי - קילו ורבע לנפש, כעבור זמן מה הפחיתו עד קילו והנה מחדש ספטמבר לא קיבלנו סוכר כלל. אני יהודי, ב"ה קרוב לשישים שנה, התקררתי ומוכרח הייתי, בתור רפואה ממש כמו רצפט, לשתות תה מתוק עם לימון. ביצה הוא מזון חיוני ממדרגה ראשונה בשביל חיזוק הגוף ולבריאות מוכרח האדם לאכול לפחות ביצה אחת ליום. אני הייתי שותה 2-3 כוסות חלב ליום והיה בי כוח. עכשיו, כשמחלקים כוס חלב לשבוע, אין פשוט כוח לעמוד על הרגליים". צפייה במכתב המלא.

22 באוקטובר 1950, אליעזר בן שלום, חייל משוחרר, מתלונן בפני ראש הממשלה כי תוכנית הצנע גרמה נזק רב לעסק שהקים. "ראש הממשלה ושר הביטחון הכריז על מלחמה בשוק שחור. אני מאוהדיו ותומך במלחמה זו, אבל ברגע שהדבר פוגע בזולתי אני מוכרח להשתנות ולהפוך את דעתי. הנני חייל משוחרר אשר התיישבתי במגדל גד ופתחתי עסק לנעליים עם שותף, אף הוא חייל משוחרר. לפני פרסום צו ההלבשה והנעלה סגרנו את עסקינו כי שרר בינינו אי הבנה. נשארתי אחרי חלוקת המלאי עם סחורה בשווי 150 ל"י, שההכנסות מסחורה זו אינן מכסות את ההוצאות". לצפייה במכתב המלא.

אוקטובר 1950. ל. בן חור, תושב תל-אביב, התרשם עמוקות מהתמרון הצבאי שערך צה"ל בתחילת אוקטובר והיה הראשון מסוגו, עד שבחר להביע תמיכה מלאה בתכנית הקיצוב, גם במחיר של מקרר ריק. "אדוני ראש הממשלה, שבועיים שלא קיבלתי מרגרינה וגם הסוכר אזל בבית, ואתמול לא היה לחם. אבל אחרי מה שראיתי אתמול באצטדיון - אני מבין. אם תמצא לנחוץ אדוני, אתה יכול לקצץ במשהו נוסף. אני, ואני בטוח שרבים כמוני, יקבלו עכשיו הכול באהבה". לצפייה במכתב המלא.

ימים ספורים לאחר מכן, זכה בן חור לתשובה מבן גוריון. "שותף אני לך בהערכתך על הופעת הצבא, אולם אין לגמרי להצדיק חוסר סוכר, מרגרינה ולחם. ידעתי שהיה מחסור בסוכר זמן מה, אולם אין כל סיבה מובנת מדוע לא קיבלת לחם. יש לחם בשפע, האופים מקבלים מהממשלה קמח לכל צרכיהם ולמעלה מזה. אני מקווה שיסופק גם סוכר במידה הדרושה ולא יהיה מחסור רב במרגרינה. יש לקבל באהבה הכל - אם זהו צורך הביטחון וקיבוץ גלויות, אבל יש להספיק המצרכים החיוניים לכל אזרח". לצפייה במכתב המלא.

6 באוקטובר 1950. אריה הדר מציע לראש הממשלה להקים מוסדות פיקוח על המפקחים, כדי למנוע מעשי שחיתות ולהחזיר את אמון הציבור לפקידות הממשלתית. "לצערנו, קיימת בציבור ההרגשה כי פקידים מוכשרים אך סורחים אינם באים על ענשם. השמועה בדבר ניצול עמדותיהם לא לטובת המדינה בלבד פוגעת בראש ובראשונה באמון של הציבור. השמועה שפקחי מזון מסוימים הנם ספקים של בשר, ביצים, שמנת וכו' לבתים פרטיים, וייתכן שאין הדבר רחוק משקר, אך מאידך גיסא בטוח שהוא ניתן לבדיקה". לצפייה במכתב המלא.

ירושלמים קוראים את "דבר הסוחר לצרכן" (צילום: דוד רובינגר)

16 באוקטובר 1950. תמי אליהו משתפת את בן גוריון בתובנותיה בנוגע לפודינג הנמכר לציבור במחיר מופקע, המאלץ אותה לקנות בשוק השחור. "קניתי אתמול כמה כוסות פודינג תנובה לילדיי. הפודינג היה דליל מאד וכמעט בלי סוכר. כוס פודינג שאני עושה אותו בבית ממין משובח עולה לי 5 פרוטות ולפי חישוב זה כוס צריכה לעלות לתנובה הרבה פחות. אף נוסיף על זה הוצאות מפעל, הובלה ורווחים יוצא שמחיר פודינג לא צריך לעלות יותר מ-10 פרוטות. מחיר פודינג לצרכן כיום הוא 20 פרוטות. למה הממשלה נותנת גושפנקה למחיר מופרז כזה? לא פלא שעקרת הבית מעדיפה לקנות פודינג וסוכר בשוק השחור ועושה את הפודינג בעצמה". לצפייה במכתב המלא.  

אוקטובר 1950. אליהו ליכטנפלד מתנדב לשרת את "המנהיג העליון" ביחידה

מיוחדת שתילחם בשחיתות. "שמעתי את הנאום שלך ונגוזה מנוחתי. לא דבריך על "השוק השחור" שפגעו בי. מצפוני נקי, רגילים אני ובני משפחתי להסתפק במועט. מטריד אותי דבר ששמעתי מפיך על "מנגנון ממשלה לקוי". זה שהפקידים שלך אינם 'מלאכי שמיים' זה גיליתי מתוך המגע שלי עם מוסדות הממשלה השונים, אבל חשבתי ששחיתות ממש אין בהם. אבל הנה, שמעתי את הדברים מפיך. מצאתי עוז בנפשי לפנות "למנהיג העליון" - גייס אותנו, את חייליך. הכרז על גיוס חלוצי לשירות המדינה, אנשים שמוכנים לעבוד לשם יצירה ולא לשם מכוניות לוקסוס". לצפייה במכתב המלא.