עד לא ידע

עם שתייה מופרזת אני דווקא מסתדר , תודה, אבל מבחינה מוסרית זה היה אחד החודשים הקשים בהיסטוריה שלי. תבינו: כדי לשמור על קצב ממוצע של ארבעה-חמישה בקבוקים לערב, כזה שיביא אותי לטעום את כל 70 היינות שהגיעו החודש למערכת, נאלצתי לשפוך המון שאריות לכיור. במקרים מסוימים מאוד זאת היתה הקלה גדולה, אבל בהרבה מקרים אחרים זה היה - בהיעדר הגדרה מדויקת יותר - די מעצבן.

כנהוג בטעימה הפיסחת הזאת שאנחנו מריצים פה כבר כמה שנים, היינות האדומים שהגיעו חולקו לשלוש קטגוריות עיקריות: זול (עד 50 שקל), בינוני (עד 120) ויקר (יותר, וגם הרבה יותר, וגם הרבה הרבה יותר). השנה הוספתי שתי קטגוריות בלי מגבלת מחיר: חמישה מבעבעים וחמישה לבנים. אם תקחו בחשבון שסך כל היינות שעליהם תקראו כאן מהווים בערך שליש מאלה שטעמתי, אפשר להגיד שיש לכם כאן 25 בחירות שהן במקרה הרע מוצלחות. וזהו, היה לי מספיק קשה. את טעימת אבק המצות תעשו לבד.

מבעבעים

1. Domaine Ste Michelle Blanc De Noirs (הכרם, 69 שקל). הפתעה מופלאה באמת, במיוחד יחסית למחיר. יין תוסס יבש מאוד שנעשה בסגנון שמפניה, רק שהוא מגיע מוושינגטון סטייט ולא משמפניה סטייט, ככה שאפשר לשתות אותו במחיר לגמרי לא אוליגרכי. מאוד תותי בטעם, אז לא ממש ילך עם אוכל יהודי, אבל זה באמת הדבר הרע היחיד שאפשר לומר עליו. רגע, בעצם מה רע בזה?

2. Drappier Cart D’or Brut (שקד, 170 שקל). בין 80 ל־90 אחוז פינו נואר, והיתר קצת פינו מוניה וקצת שרדונה, צבע זהב וריח של אפרסקים. השמפניה נטולת שנת הבציר הזאת זכתה במיליון ומשהו פרסים, כולל ציונים גבוהים אצל רוברט פארקר וכניסה לרשימת עשר השמפניות הטובות ביותר ששתו בשנה שעברה במגזין "דיקנטר". חוץ מזה, באופן מוזר, היא עולה פה פחות ממה שלוקחים עליה ברוב העולם.

3. Cava Xenius Brut Reserva (הכרם, 35 שקל). קאווה מסורתית מצפון־מערב פנדס שבספרד. נו בולשיט: פירותית, נקייה, קלה ונעימה. במחיר הזה קחו שלוש; הן בטח יעזרו לכם עם הקטע של לרחם על עצמכם שאתם צריכים לחזור הביתה בפקקים האלה.

4. Tommasi Pinot Chardonnay Brut (שקד, 55 שקל). יציאה יבשה ונעימה מאזור ונטו באיטליה. קשה ליפול עם היקב העצום הזה, למרות שזה רחוק מלהיות אחד היינות הגדולים שלו; האיטלקים מצידם טוענים שהוא הולך טוב עם דגים, אבל אני בספק אם הם פגשו אי פעם גפילטע פיש.

5. רמת הגולן, גמלא ברוט (72 שקל). חצי־חצי שרדונה ופינו נואר מביאים למקום החמישי את הנציג המקומי היחיד שעלה לגמר. הגמלא הזה עבר תסיסה שנייה בבקבוק ועוד לפחות שנה על משקעי השמרים, אבל איכשהו הוא לא מספיק מורכב כדי להיות מעניין באמת. בשורה התחתונה, הייתי מוסיף 50 שקל והולך על הבלאן דה בלאן המצוין של היקב.

לבנים

1. Domaine William Fevre Chablis Vaillons Premier Cru 2008 (שקד, 190 שקל). זה היין בעל השם הכי ארוך בטעימה הזאת, כמו שהצרפתים יודעים, אבל האמת היא שהוא שווה כל אות. אם אף פעם לא שתיתם שבלי, ואתם חושבים שלשלם כמעט 200 שקל על יין לבן זה מיידופי, זה יכול להיות הבקבוק שישנה את דעתכם: 100 אחוז שרדונה עסיסי וכמעט לעיס, עם ריח של פרחים וטעם של פרפרים. אבל הצהובים האלה, החמודים. 

2. שרדונה 2010, בראבדו (92 שקל). אני כמעט לגמרי משוכנע שהשרדונה של בראבדו, שמגיע מנחלה ליד כרמי יוסף, הוא אחד משלושת היינות הלבנים הכי טובים בארץ. בעלי הבית האינטלקטואלים שלו דואגים לשיטות ייצור שממקסמות את ארומת הענב, ואחר כך עוד מעבירים את המסכן תסיסה קרה במכל נירוסטה ועוד ביקור של שני שלישים מהענבים על שמריהם בחביות עץ אלון - ואז מיזוג של כולם. השורה הלפני תחתונה היא חמיצות קלה, אננס ואשכוליות. התחתונה? טעים לאללה.

3. תבור אדמה סוביניון בלאן גיר 2010 (2 ב־120 במיוחד לפסח, אחת העסקאות הטובות בשוק). כתבתי בקיצור על היין הזה בחודש שעבר, אז הנה תקציר של הקיצור ההוא: היין הכי טוב של יקב תבור מגיע מכרמים בני 30 שנה, מה שמציב אותם ישר במסייעת של הכרמים. ובניגוד מסוים למה שבדרך כלל תמצאו במסייעת, פה מדובר ביין לבן כמעט שקוף לגמרי עם ניחוחות טרופיים וסיום מרענן. פיתרון אדיר לתקציב מוגבל, אבל בעצם גם את זה כבר כתבתי.

4. Joseph Drouhin Chablis Domain De Voudon (הסקוטית, 110 שקל). עוד שבלי מצוין, וזול משמעותית ממוביל הרשימה הזאת. צהבהב־קש בצבע, פרי ירוק בטעם. הענבים נבצרו ביד ויושנו 12 חודשים בחביות עץ גדולות ומשומשות, שמהן יצא בסוף יין מורכב, לימוני, ושונה מאוד מהשרדונה המקומי. בהחלט שווה ניסיון, במיוחד אם יש לכם שתיינים מתוחכמים סביב השולחן.

5. Henri Bourgeois Sancerre Le Baronnes 2009 (שקד, 120 שקל). יקב משפחתי שצמח בשנים האחרונות מ־20 דונם ל־650, כולל שלוחה בניו זילנד. הסנסר - 100 אחוז סוביניון בלאן - נחשב ללבן הטוב ביותר מעמק הלואר, שהוא אחד מאזורי הגידול הגדולים בצרפת. יין חומצי, מינרלי והדרי שסיסמתו היא "נולדתי כדי ללוות אויסטרים, אמות כדי ללוות קרעפלך".

ירוקים - סתם נו, אדומים - עד 50 שקל

1. כרמל פרייבט קולקשן שיראז (50 שקל). מזל שהבקבוק הזה נחת אצלי במשרד כמה ימים לפני שסיימתי את הטעימה, כי האמת היא שהיה קשה מאוד למצוא יין שהוא קצת יותר מ"קל לשתייה" בקצת פחות מ־50 שקל. והשיראז של כרמל לקח את הכתר, כמו שאומרים האמריקאים, עם הידיים למטה. המפרט: 100 אחוז שיראז מהגליל העליון ומרמת ערד, שמונה חודשים בחביות ובמכלים. החרוז: פירותי ועשיר באחלה מחיר.

2. תבור שיראז 2010 (3 ב־100, מחיר מיוחד לפסח). השיראז מהסדרה הבסיסית של יקב תבור - שבקרוב תוחלף בסדרה חדשה, אגב - לא מאכזב גם הוא, ומביא אותי למסקנה הלגמרי לא מקצועית הבאה: אם אתם חייבים לקנות בזול, קנו שיראז. גם כאן היין מאוזן, פירותי ונעים, ובסך הכל עושה רושם של 60־70 שקל, לא של 30־40.

3. Montes Reserve Cabarnet Sauvignon 2009 (שקד, 40 שקל). קברנה בתוספת 15 אחוז מרלו מעמק קולצ'גואה בצ'ילה. יין לגמרי לא רע שהתיישן בערך חצי שנה בחביות עץ אלון, ויש בו משהו קרמלי. לא מלך המורכבות, אבל בהחלט מתחרה ראוי בקטגוריית השקל לליטר. וטיפ קטן: הסיום ארוך יחסית ליינות בקטגוריה, אז אל תשמרו אותו לסוף הארוחה, כי אז תצטרכו להישאר עד שהטעם ייגמר.

4. Concha y Toro Casillero Del Diablo 2009 (אנוטקה, 50 שקל). קברנה סוביניון של יצרן היין הגדול ביותר באמריקה הלטינית, ואחד הגדולים בעולם (לא מתווכחים עם מחזור של בערך 700 מיליון דולר). אם זה לא מספיק, אז הוא לוקח בלי פייט את תואר היין בעל השם הכי פרוע: לסדרה הזאת קוראים "מרתפו של השטן", שם מגניב אפילו יותר מ"בירה ג'מס בלייזר", בלי לפגוע באף אחד חוץ מגלבוע. לקברנה הזה, שמכיל גם נגיעה של קרמנר ובילה שמונה חודשים בחבית, יש גוף מלא בדיוק כמו של הדודה ההיא שלא ראית כבר שנה, רק בהבדל אחד: מותר להגיד לו את זה. קצת שוקולד, קצת מוקה, ומה שבאמת מפתיע: גם קצת ענבים.

5. Bodegas Olarra Rioja La Cathedral (הכרם, 45 שקל). יין בסיסי שמגיע מריוחה, אחד מאזורי הגידול הידועים בעולם, שם משתמשים בענב לא מאוד פופולרי במקומות אחרים: הטמפרנילו. חוץ מזה, האמת היא שאין הרבה מה להגיד עליו: פירותי, צעיר ויומיומי. פיתרון סביר, אם כי יש טובים ממנו.

אדומים עד 120 שקל

1. רכסים. דישון קברנה סוביניון 2007 (114 שקל). אין לי מושג למה כותבים ככה את שמו, אבל היין של סגל התגלה כמלך הקטגוריה החביבה עלי. מדובר ב־100 אחוז קברנה סוביניון שהגיע מכרם דישון ועבר שם שורה של פעולות, כולל הורדת יבול כדי למקסם איכויות ואז השריית קליפות ארוכה במיוחד והתיישנות של 18 חודשים בחביות שרובן עץ צרפתי. זה יין עשיר מאוד אבל גם מאוזן מאוד, עם טונות של תבלינים בכל הרבדים, וסיום ארוך־ארוך וטעים־טעים. אם אתם אצל מישהו שיודע מה עושים עם מנות עיקריות, אתם יודעים מה לעשות עם היין.

2. רקנאטי, קברנה סוביניון רזרב 2008 (95 שקל). הענבים הגיעו מכרם בן זמרה הידוע, התיישנו 16 חודשים בעץ אלון צרפתי, ויצאו קברנה קלאסי, עשיר ועגול. יין פירותי ומלא, שהבעיה היחידה שלו היא שכדאי לחכות איתו עד לפסח הבא. בכל מקרה, מצטיין במיוחד בתמורה למחיר.

3. Allegrini Corte Giara Valpolicella (הכרם, 87 שקל). ולפוליצ'לה, אחד מאזורי הגידול החשובים באיטליה, נמצא צפונית־מערבית לוורונה. משם מגיע יין חמוד להפליא, עשוי מבלנד של ענבי קורבינה, רונדינלה ומולינארה שכולם נבצרו ידנית. גוף בינוני, קל יחסית, שמראה איך להצטיין גם בלי שפריצים אדירים של טעם וצבע. מאופק, מאוזן, נעים. תמונת הראי לאיך שתיראו אחרי האוכל.

4. יראון 2007 (106 שקל). כתבתי על היין הזה ממש בתחילת הגיליון, ואין לי כוח לשמוע את עצמי אפילו פעם אחת, לא כל שכן פעמיים. ובכל זאת: בעיקר קברנה סוביניון, אבל גם מרלו וסירה. היין המצטיין של יקב הרי גליל, וקנייה טובה.

5. Penfolds Bin 2 Shiraz Mourvedre (צרפת־ישראל, 120 שקל). האוסטרלי היחיד ברשימה הוא ניסיון של פנפולדס לעשות יין שהוא פחות עולם חדש ויותר בורגונדי, ובהתחשב בעובדה שהיקב הזה כבר חגג 165 שנה, אפשר לומר שזה בהחלט מצליח לו. הבלנד הזה הוא ברובו שיראז והיתר ממורבדר, בעיקר לצורכי עידון. הענבים ליין מגיעים מדרום־מזרח אוסטרליה, והם בילו שמונה חודשים בחביות מסוגים שונים. האלכוהול הגבוה יחסית לא מפריע לתחושה הקטיפתית שלו, והייתי אומר בלב שלם שהוא היה שווה יותר אם הוא היה עולה 40 שקל פחות.

אדומים לעשירים

1. קצרין 2007 (380 שקל. מה אתם רוצים, אמרנו לעשירים). הקצרין השביעי בהיסטוריה ממסמר את מעמדו כיין הטוב ביותר בארץ. יוצרו ממנו רק 10,000 בקבוקים, וניסיון העבר מלמד שכבר בעוד כמה חודשים יהיה קשה להשיג אותו, אז בהחלט כדאי לשים טלפיים על אחד כבר עכשיו. כן, אפילו במחיר הזה.

2. Perrin Chateauneuf du Pape les Sinards 2007 (שקד, 220 שקד). יין שמגיע מדרום עמק הרון, אזור שהפך לאגדי בעיקר תודות לרוברט פארקר. 70 אחוז גרנאש, והיתר סירה ומורבדר, שעשו 12 חודשים בחבית. קצת יקר, אבל העובדה שאפשר לשתות אותו ממש עכשיו עשויה להקל את העברת הכרטיס. זה, וגם מורכבות מרשימה שכוללת אניס ולבנדר. אדום, דחוס, בשל - ובעיקר שונה.

3. של סגל, קברנה סוביניון ללא סינון 2007 (225 שקל). טונה ענבים לדונם. זאת המגבלה שהטילו האנשים של סגל על מה שאפשר להוציא מהחלקות המיוחדות בכרם דישון ודובב, שמהן עושים את הקברנה הלא מסונן שלהם. מדובר בספינת הדגל של היקב, ושמה מרמז על כך שהיא מפליגה על משקעים מסוימים: יש כאלה שלא אוהבים חתיכות של קליפות בפה, אז אם אתם משתייכים אליהם, היין הזה לא בשבילכם. לכל היתר: אבי פלדשטיין, היינן המשובח של היקב, פגע בומבה גם הפעם - והביא אותה ביין שחור ומורכב שמבקש שתיינים כמוהו. כאילו, מורכבים. לא חובה שהם יהיו שחורים.

4. כרמל מדיטרניאן 2007 (150 שקל). המחיר הסביר שלו הופך אותו לתמורה הטובה ביותר לכסף בקטגוריה היקרה. כבר כתבתי כאן על המדיטרניאן - בלנד של קריניאן, שיראז, פטי ורדו, פטיט סירה ונגיעה של ויוניה - אבל הוא בהחלט שווה אזכור נוסף. הבלנד הזה בילה 15 חודשים בחביות ועבר סינון גס בלבד, והתוצאה היא יין מיוחד שהוא הגירסה הנוזלית לכוסברה: או שאוהבים אותו או שלא. אני כן.

5. קלו דה גת, עמק איילון 2007 (179 שקל). לפני שנתיים בערך פגשתי את איל רותם, הבעלים והיינן של קלו דה גת, והוא עשה עלי רושם כל כל כך נטול גינונים, שאני כמעט מתבייש לכתוב מה אני חושב על היין שלו מחשש שאצא פלוץ. אבל הנה: בעיקר קברנה סוביניון, קצת מרלו וממש טיפה פטיט סירה. 20 חודשים בחביות עץ אלון. ריח מושלם, טעם עשיר, ומה שנחמד זה שהמחיר הוא יותר בכיוון של אמיד.