מוכרחים להיות שמח

הרבה אנשים אומרים שהם לא ציניים, אבל לך אני מאמינה.

"בטח, חוסר הציניות הוא הדגל שלי. אני לא מתביישת בזה".

הטריק עם שרוף הוא מורכב משהו - ככל שהיא לא מסוגלת להיות צינית, כך היכולת להיות צינית מולה מסורסת לחלוטין. לולא הייתי מראיינת אותה, ודאי הייתי משחיזה איזה טיעון על התוכנית החדשה שלה, "הלילה הוא שירים", שבה היא מביאה את אווירת השכונה ששכללה בערוץ 24 אל מסדרונות הערוץ הראשון, מרעימה בקולה הלא ממש מעודן ונדחפת לתוך קהל ומרואיינים כמו הבלבוסטע העוצמתית שהינה. אבל ב־2:00 בלילה, אצלה בבית, כשאנחנו שרות שירים של לאה שבת מתוך היוטיוב ועינת לפתע מוציאה תוף מרים, אלוהים יודע מאיפה, האפשרות הזו נראית לי בלתי רלוונטית בעליל.

אני עדיין לא מצליחה להבין מאיפה היא שואבת כל כך הרבה אנרגיות, מתעקשת שכולם ישירו כל הזמן ולוחצת דווקא על אלה שמסרבים. בתוכניתה החדשה, היא מכריזה, המטרה שלה היא לא רק לעשות רעש, אלא גם להביא את הצופים לכדי קתרזיס אמיתי: "התוכנית היא על תעודת הזהות של כל אחד כישראלי, אז חשוב לי לשאול שאלות מרגשות. אם אני צריכה לשאול שאלה שתפתח לו משהו בלב, אעשה את זה. הערוץ הראשון הוא הערוץ הכי נצפה אצלנו בבית אחרי חצות, כשמתחילים הארכיונים. אני תמיד מסתכלת, ואתמול ראיתי את יזהר כהן בן 20 בהופעה הראשונה בצוותא, אחרי זה היה שיר של אושיק לוי וחנן גולדבלט בשלישיית התאומים. אני סוגדת לעבר. כשפנו אליי מהערוץ הראשון הרגשתי סוג של כבוד. עשיתי דרך ארוכה בערוץ 24, אבל עכשיו זו פעם ראשונה שאני מובילה תוכנית משלי. ויש לי דברים לעבוד עליהם, להשתפר".

עכשיו כולם, כולם לשיר. עממית גאה. שרוף (צילום: כפיר חרבי)

מה למשל?

"אני רוצה להיות בהקשבה טוטאלית כשאני מדברת עם מרואיין. לא אכפת לי להיראות טוב, אם השערה תיפול או הגבה לא מסודרת יפה, גם בחיים אני לא כזו, אבל בתוכנית אני רוצה לדבר יותר לאט ולהקשיב יותר. אני רוצה להיות ב־100 אחוז ולא ב־80 אחוז".

לא לזייף.

"בדיוק. אני הכי לא יכולה לזייף. אם אתה עושה כאילו, זה אף פעם לא עובד. גם אם אני עייפה, גמורה, חולה על הבמה - תמיד קורה שם משהו אמיתי. אני חייבת לאהוב את כולם, אולי כי אני צריכה שיאהבו אותי. כן, אני רוצה שכולם יאהבו אותי. בצורה מסוימת בגלל הגיל שלי ומה שעברתי בחיים, אני חושבת שפיצחתי משהו קטן בהבנת האנשים, משהו משלי - וזה שכולם רוצים לשמוח. זו הדרך וזה המוטו שלי. גם הזוג הכי ציני שמגיע לערב, שבאו במיוחד כדי להיות צינים - אם אעבוד קשה, אפצח אותם. לפעמים זה מגע פיזי - לגעת לה בכתף או לתת לו יד כדי לקום, וב־95 אחוז מהמקרים אצליח".

ייתכן שזו ההתעקשות של שרוף דווקא אצל הספקנים, שהפכה אותה לאייקון שהינה. שרוף מגיעה עם הבלתי אמצעיות שלה כמעט לכל מקום שמעוניין בה, ולא מפסיקה עד שאחרון הסקפטים יהיה שלה. זה קורה בכל יום רביעי בערב הקבוע שלה במועדון הגנקי בתל אביב, בתוכנית ראיונות ברדיו תל אביב 102, בדיסק האוסף "שרים עם עינת שרוף", והספר שהצטרף אליו בשנה שעברה, "יאללה, שרים", בקיסריה מלאה בקיץ של 2009, בהנחיית הפאנל "בנות" בשנת 2007, ובתוכניות בערוץ 24 בשנה החולפת - ואפילו באירוע ההתרמה המדובר והיוקרתי שהתקיים בלוס אנג'לס בחודש שעבר לכבוד הרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי. כל זה הופך אותה, בגיל 48, לאשה מצליחה לא פחות מזמר מזרחי עם יהלומים וחקירה במס הכנסה. "אני עממית גאה", היא מכריזה ומחבקת גם את הקהל שמעדיף את דודו אהרון. "יש אירועים שבאה אליי המפיקה לפני כן ואומרת לי, 'כאן לא ילך מזרחי'. אז אני אומרת לה 'תסמכי עליי' ואז אני מרימה את כולם עם 'בלבלי אותו', והם עונים לי 'אל תעשי לו חשבון'. אבל זה לא סותר דברים אחרים: כשהערב נרגע קצת, אשיר את 'היו לילות'. נדיר שאמצא שיר ישראלי שאני לא אוהבת. זכותו של יהורם גאון לא לאהוב חלק מהמילים של המוזיקה המזרחית, אבל אני אוהבת את זה. ואני גם חולה על אלתרמן ווילנסקי וסשה ארגוב".

את רוצה שיהיה כיף 24/7?

"לרוב. אני חיה במציאות אופטימית, מה רע בזה? אם אני מוצאת את עצמי אחרי הופעה מורידה בגדים ואיפור ונכנסת ליוטיוב לראות את דורית ראובני שרה, זו הדרך שלי לנחם את עצמי. אני לא מרגישה צורך להתנצל על זה. יש אנשים שאוכלים כדי לנחם את עצמם, לפחות את זה אני לא עושה. בחודש ספטמבר, זה החודש שבו אבא שלי נהרג, תמיד יותר קשה לי ואני משתדלת להיות כמה שיותר סביב מוזיקה ישראלית. אני רוצה להשאיר כמה שיותר אנשים שהיו שמחים בגללי".

כשאני מסתכלת עלייך מקרוב, העיניים שלך עצובות.

"אני אוהבת לשמוח, אבל אני לא מחייכת כל הזמן".

כמו רוב מה שקשור בה, גם הפצע של שרוף חשוף, גולמי ומדובר - מות אביה, בן ציון חלפון, סגן שר החקלאות ואיש מפלגת העבודה, כאשר היתה בת 14. שרוף, בת מושב חצב, נותרה בבית נשי ביותר עם אמה וארבע אחיות, והחלה לעסוק בהרמת המוראל של המשפחה והקהילה. מעולם לא עברה טיפול פסיכולוגי, אבל ברור לה שהיא עוסקת בפיצוי: "אני מאמינה במכתוב. במהפך של 77' אבא שלי אמר לאמא שלי שהוא לא יודע איך הוא יעבור את זה, אבל תראי מה זה, בסוף הוא נהרג בתאונת דרכים וזה מה שמוביל אותי. הוא היה חתיך וצעיר ובשיא העשייה, והלך. אולי זה הדרייב שלי, אני חושבת שבכל רגע יכול לקרות לי משהו. אין הופעה שאני לא אומרת פעם אחת את המילים 'החיים קצרים'".

יוצא לך להסתכל על הפוליטיקה של היום ולחשוב שאביך לא היה מרוצה?

"אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה שכל אחד נותן בדרכו שלו. גם פוליטיקאים. הם מקדישים את חייהם לאחרים. יוצא לי להופיע בפני רבים מהם ואני אומרת לך שזה לא קל".

גם כשנדמה שביבי מעדיף לטוס בעולם ולא לדאוג לנו?

"מה הקשר בין הפרשה לזה שלא דואגים לך? אין שום קשר. אני לא בתוך הכל, לא יודעת מה היה ואיך. אני לא יושבת ומחכה שהמדינה תדאג לי. בעיניי, אני חיה במדינה הכי שווה בעולם ואני אומרת את זה בכל הופעה, גם כשאני מופיעה בפני ישראלים בחו"ל. אני אומרת להם, 'אני לא מבינה, מה אתם עושים פה? אתם נורמלים, איך אתם חיים כאן?'. אני אוהבת שבישראל מישהי מסתכלת לי לעגלה של הסופר, אומרת לי איזה לחם לקנות ונותנת לי מתכון לקציצות. ההתייעצות כאן סביב העגלה, האכפתיות הזו".

על השולחן עם הסולנית בר רפאלי (צילום: רועי חביב)

קשה לי לדמיין אותך רואה חדשות ומתעצבנת.

"זה דווקא קורה, אני לא חושבת שמושלם פה. נכון שיש פוליטיקאים שנותנים פחות ממה שהם יכולים, אבל אלה שאני נתקלת בהם הם פוליטיקאים שעובדים נורא קשה. בסדר, אז היו שביתות של עובדים סוציאליים, אבל הן נפתרו, לא? יש כאן דינמיקה של מדינה שהיא קטנה ונורא מעניינת, לטוב ולרע. ברור שיש דרך ארוכה לעשות, אנחנו רק בני 62".

יהיה לך חבר ראש ממשלה בשם יאיר לפיד?

"אינשאללה. מהפה שלך לאלוהים. אבא שלי היה מאשר אותו באהבה ענקית. יאיר מנחה את 'אולפן שישי' וזו העבודה שלו. אם הוא יחליט לעשות את המעבר, זה יהיה משמח, אבל כרגע הוא עושה משהו אחר".

החבורה הנוצצת שחגה סביב שרוף ובן זוגה תמיר הרפז דווקא לא מופיעה בראיון הזה בתדירות גבוהה, אולי כי נדמה שכולם כבר יודעים. יודעים שהרפז ניגן שנים בתוכניות של יאיר לפיד, והמונח "תמיר והלהקה" היה בסיס לחברות ארוכת שנים, שהיום באה לידי ביטוי במופע משולש של לפיד, הרפז ורמי קלינשטיין. יודעים שלפיד הביא לשידוך הזה גם את יאיר ניצני וישראל קטורזה, שכולם אוהבים לשיר אצל שרוף בחברת אלפיונים עליונים, וחוגגים את החיים הטובים. שרוף והרפז חיים בפנטהאוז בבניין מפואר ברמת אביב החדשה, לא מנקרים עיניים בטעמם, אבל גם לא משאירים מקום לספק.

"אני לא אוהבת להשתמש במילה עושר, אבל אני חיה טוב. רק שתדעי שיש לי משכנתה מאוד יפה על הבית הזה. אני מאוד גאה בכל, עשינו את זה בעשר אצבעותינו. לא צריך לספור כמה כסף יש לאחרים, חמסה חמסה. ואם תשאלי את כל החברים שלי מה הדבר האחד שאפשר לומר עליי, הם יגידו שאני חרוצה. אני לא בוחלת בכלום. ביום שישי הקרוב ב־5:30 בבוקר, את תישני טוב ואני אקום ואלווה במשך ארבע שעות את המרתון של תל אביב, בסכום מאוד סמלי. אני עושה את זה באותה חדווה כמו שאני עושה הופעה שארוויח עליה יותר".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"