אם עץ שר לבד ביער

באחת ההופעות הראשונות של רמי פורטיס תפסה המצלמה של הערוץ הראשון חבורת מעריצים שנתנו בראש. "כמה שנים עוד נרקוד הורה ביום העצמאות?", הם שאלו את הכתב, ולא חיכו לתשובה לפני שהכריזו בעצמם: "השנה ירקדו פאנק!". טוב, זה היה ב־1978 והסגנון הזה רק החל לתפוס תאוצה. מאז נמרח הרבה ג'ל בשיער, ומפה לשם שקע הפאנק בתרדמת עמוקה. אלא שלאחרונה אולי נראים סימנים להתעוררות מחודשת: חברי "הקליק" הודיעו שהם נכנסים לאולפן להקליט אלבום חדש, ו"יוסלס איי.די", מנהיגי הפאנק־רוק בארץ, כבר בדרך לאלבום שביעי.

אוקיי, רגע, אתם צודקים: במדינה בעלת תרבות אלטרנטיבית עשירה אולי לא יימצא מי שיגדיר את הקליק כהרכב פאנק. אבל בישראל הפחות מפותחת, בין אם מדובר בפאנק־רוק או בגל החדש, כל האמנים האנטי־ממסדיים נוטים להצטופף תחת מטרייה אחת. זאת החוצפה שמקטלגת אותם, לא הסגנון המוזיקלי. עוד נכון להזכיר שהפאנק בהגדרתו הוא לא ז'אנר מרכזי, וגם היום הוא לא בדיוק מככב בעולם. בבריטניה מעדיפים להתרפק על רגעי התהילה של הסקס פיסטולס, ובניו יורק לא ממש מחפשים את ממשיכת דרכה של הראמונס. אצלנו דווקא פועלים ובועטים לא מעט הרכבי פאנק, אבל לא מצליחים למשוך קהל להופעות ולא זוכים להתייחסות תקשורתית. האינדי והמטאל, לעומת זאת, עושים את זה בגדול.

יוסלס איי.די לאחר שהבינו שהם לא זוכרים איפה הם חנו

צילום: עמית אלפונטה

האינדי, שבהקשר הזה ראוי להאריך את שמו מחדש ל"אינדיפנדנט", נולד כשאמנים התחילו ליצור מוזיקה לבד, בלי טובות של חברות התקליטים. רק שרוב היוצרים ממילא לא נתמכים בשנים האחרונות, אז הסגנון מתייחס בעצם לזרמי רוקנרול אלטרנטיביים. בישראל פועלים ההרכבים אלקטרה ואטליז לצד יוצרים כמו גבע אלון ואסף אבידן, והתקשורת מחבקת אותם בחום. גם קהל יש: אלפי סטודנטים מחפשי אקשן מגיעים מדי שנה לפסטיבלי אינדי גדולים, "אינדינגב" בדרום ו"חוצמזה" בצפון. המטאל מצידו התעצם עם גל העלייה מרוסיה והגיע לשיא בשנתיים האחרונות, עם הופעות של מטאליקה ו־Dream Theater. בחודש הבא, אם כבר מדברים, תנחת כאן Megadeth ותביא לנורמליזציה של הדיסטורשנים. אבל כל זה לא מסביר לאן נעלם הגרעין הקשה של הפאנק.

פעם, החל באמצע שנות ה־70, היתה פה סצנת פאנק אמיתית. פורטיס הוציא אז את האלבום "פלונטר", שאמנם לא הצליח מסחרית אבל נחשב לקיצוני בנוף התרבות המקומי. אחר כך הגיעו "קילר הלוהטת" ולהקת השפן הנכון, שעדיין מופיעה. הקליק הוקמה בתחילת שנות ה־80, ובערך באותו הזמן פתח את דלתותיו מועדון הפינגווין התל אביבי. ואפילו משינה בראשית דרכה הופיעה שם ונתנה שואו פאנקיסטי אמיתי. בשנים הבאות תפס הרוק של רוקסן את מרכז הבמה, עד שב־1994 נוסדו יוסלס אי.דיי. אלה פחות או יותר ההיי־לייטס של ההיסטוריה המקומית, ויודעים מה? זה לא כל כך מעט. מעבר למי שכבר הזכרנו ישנם ביט 69, הרכב פופ־פאנק שנכנס למיינסטרים בעקבות מופע משותף עם נינט; מוזיקה לא מורכבת, עמוסה בגסויות ובצחוקים מנגן ההרכב שמתקרא בוא לבר; Kill The Drive עושה מצוין פאנק־רוק אמריקאי; ונזכיר גם את M.E.S.S, הרכב הארדקור עם זמרת משוגעת שעולה לבמה מחופשת. הנהגה נשית תמצאו גם אצל Not On Tour, שמושפעים מהצליל האמריקאי, ואפשר להוסיף לרשימה גם את Dead Rabinz שעושים פאנק מחאה מסורתי כבר יותר מעשור. אז למה אנחנו לא שומעים אותם יותר?

מצד אחד, צריך להפנות את השאלה הזאת ליוצרים עצמם. כאילו, קצת קשה להבין למה במדינה כמו שלנו לא קמים יותר אמנים שכותבים ומבצעים שירי מחאה, ורבים בוחרים להשאיר בצד את הנושאים הפוליטיים והחברתיים וממשיכים לשיר על האקסית שלהם. מצד שני, יכול להיות שהמונח פאנק־רוק קצת מפחיד את מקבלי ההחלטות. הנה, השירים של יוסלס איי.די לא חברתיים, לא פוליטיים, מאוד קליטים יחסית לז'אנר ונשמעים טוב יותר מהרבה להקות אמריקאיות מצליחות, והם עדיין לא עברו את מחסום גלגלצ.

חברי להקת קילר הלוהטת וגם כל האנשים שאי פעם קנו דיסק שלהם

צילום: תומריקו

ואם כבר מדברים על יוסלס, אז מחסומים אחרים עבר ההרכב החיפאי הזה די בהצלחה. קודם כל, חשבון פשוט מעלה שהם פועלים כבר 17 שנה. בהתחלה הם הצליחו בעיקר ביפן ובארצות הברית, ובהמשך פרצו גם בארץ. הקרדיט על זה לא מגיע לשום תחנת רדיו, אלא לתוכנית הטלוויזיה "אקזיט": ב־2006 היו אמורים חברי יוסלס להנחות את התוכנית באופן קבוע, ולשנות את הסגנון שלה לבועט ולפרוע. אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. את הישבן החשוף שלהם אמנם הסכימו לקבל, אבל כמה התבטאויות פרובוקטיביות על דתיים, ציונות וצבא שהם השמיעו בראיון עיתונאי סידרו להם אקזיט די מהיר מהאולפן. חברת הוט מיהרה להתנער מהם וללהק במקומם את ליאל דניר וגאלה קוגן. רוקנרול. המהלך הזה דווקא עזר למיצוב של יוסלס בארץ, ומשך להופעות קהל נוסף שגילה אותם מהכותרות בעיתונים.

אז אולי מי שצריך לתת לפאנק צ'אנס אמיתי זה אנחנו, הקהל? אולי. בקיץ האחרון הופיע כאן זמר הפולק פרנק טרנר, לשעבר סולן הרכב הפאנק הלונדוני Million Dead. באחד משיריו היפים, Try This At Home, הוא אומר: "הדבר היחיד שפאנק־רוק אמור לסמל זה לא לחכות עד שהאורות יתחלפו לירוק". טרנר צודק: הפאנק לא אמור לככב על שערי מגזינים, אבל בהחלט ראוי שניתן לו יותר מקום.