אימון רטוב

"בתקופה שלי זה לא היה ככה", אומר כל ישראלי בכל מפגש עם הצבא. יש משהו בצבא שמתחלף בכל שלוש שנים שלא משאיר הרבה מתקופות אחרות; יש משהו בישראליוּת שמשתנה מהר יותר מהישראלים. ויש גם משהו במדינה הצעירה הזאת שגורם לכל אחד מאיתנו להיאחז קצת בתקופה שלו ולהתרפק עליה כל עוד אפשר. בחודש שעבר, כשהוזמנתי ללוות את קורס הקומנדו של קציני הנח"ל, צמד המילים "בתקופה שלי" עבד שעות נוספות. רציתי לראות מה נשאר מהצבא של התקופה שלי, וגיליתי שלא הרבה.

במחשבה שנייה, הניסוח הנכון הוא שלשמחתי גיליתי שלא הרבה.

לא אותה המדינה

אומרים שאפשר לחלק את האנשים שסובלים מפוסט־טראומה לשני סוגים מרכזיים: כאלה שזוכרים הכל אבל מנותקים מהרגש, וכאלה שמרגישים הכל אבל מנותקים מהזיכרון. בשיא הסערה של החורף הזה אני יושב עם הקצינים של הנח"ל באחת הכיתות של בית ליד, זוכר ומרגיש את הכל. החוויה של השירות הקרבי היא חלק מהאופי שלך גם אחרי שעברו כבר עשר שנים, ואתה בכלל נמצא כאן על תקן כתב בעיתון.

אז בתקופה שלי למדו שמלחמה זה קשה, אבל אחרי שתי מלחמות טריות זה נעשה ברור מאליו. הפצעים של הצבא הגלידו והפכו לצלקות, והצלקות האלה מלוות את כל ההכנות של צה"ל לקראת האיומים הבאים. מחסני החירום התמלאו. הכל מוכן יותר, מתורגל יותר. צבא העם פוגש פתאום את הצבא המקצועי. אבל מלחמות לא משנות רק את הצבא. הן משנות גם את העם. פעם הגיעה לידי סטטיסטיקה מאלפת: יחידות שספגו הרוגים נהנו מעניין רב יותר של מתגייסים במחזורי הגיוס שלאחר מכן. ממש ככה, יותר מתגייסים רוצים להגיע ליחידות שבהן נהרגים חיילים. הסטטיסטיקה הזאת מסבירה גם את הירידה באחוז המשתמטים אחרי שתי המלחמות.

אולי אלה הצלקות, ואולי זה היעדר מדיניות שתוביל לסיום הסכסוך, אבל הכל נראה חשוב יותר בצבא של היום. הקצינים שיושבים איתי בכיתה הזאת ישנו שלוש שעות אתמול בלילה, אחר כך עברו יום שלם של אימונים, ועכשיו הם מסכמים את היום. העיניים שלהם מבריקות מרוב עייפות וגם שפת הגוף שלהם כבדה ותשושה, אבל אף אחד לא מעז לאבד ריכוז לרגע. אף אחד לא מנקר. בתקופה שלי, לוחמים היו מפורסמים ביכולת שלהם להירדם בכיתות.

הכל נראה חשוב יותר גם כשהקצינים יוצאים להפסקת סיגריה. במקום לדבר על בחורות בנות 20, משחקי כדורגל או שעות הפתיחה של השקם, הם ממשיכים לדבר על האימונים שהם עוברים ומשתפים אחד את השני בניסיון המבצעי שלהם. בתקופה שלי, הפסקת סיגריה היתה בשביל סיגריות. מי שלא עישן היה קונה קוקילידה, אבל אף צבא לא היה נותן לשום חייל הפסקת קוקילידה.

"פעם, כשיצאנו לנטרל חוליית משגרים בעזה", מתחיל קצין אחד לספר על פעילות שאסור לצטט בעיתונים, והשאר מקשיבים לו. קצין אחר מספר על פחיות לוף שהיחידה שלו מביאה איתה לפשיטות כדי למנוע נביחות של כלבים, וקצין שלישי מדגיש שעדיף לשים את הלוף בשקיות כדי שהפחיות לא יעשו רעש. בתקופה שלי היו יורים בכלבים כדורי 0.22 כדי שהם לא יעשו רעש.

לא אותו החדר

אנחנו חוזרים לכיתה, ומשהו שחמק ממני עד עכשיו תופס לי את העין: זאת הפעם הראשונה שאני רואה 12 קצינים ביחד ואין שם אף אחד עם כיפה. בתקופה שלי היו לפחות שני דתיים על כל עשרה קצינים, ולפני כמה שנים היו גם תקופות של שמונה מתוך עשרה. "שני הדתיים היחידים פה הולכים עם הכיפה בכיס", מסביר לי אחד הקצינים, ואני מבסוט לגלות שיש גם דברים שחזרו להיות כמו בתקופה שלי.

"מטרת הקורס הזה", מקריא חורי מהמחברת שלו, "היא חיזוק והעצמת יכולות המפק"צ בתחום המקצועי אל מול המשימות בשגרה ובקרב, וחיזוק דמותו המנהיגותית והפיקודית אל מול חייליו". כשהוא מדקלם את השורה האחרונה אני מבין שהקצינים האלה לומדים כאן עכשיו רק בשביל ללמד את החיילים שלהם אחר כך.

"על האגרופים למעלה כולם", צעק מפקד צוות אחד שרצה ללמד משהו את החיילים מהתקופה שלי. צוות שלם עבר במהירות למצב שתיים, על האגרופים, וחיכה להתחיל בשכיבות סמיכה. המפק"צ עבר בין הלוחמים ונתן לכל אחד בעיטה בצלעות. אחרי כמה בעיטות נשמע עוד קול צעקה; לאחד החיילים נשברה צלע.

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי מפקד מרביץ לחייל.

יש הרבה דרכים לחנך לוחמים, ואלימות היתה אחת מהן בתקופה שלי. היא היתה עוד כלי אחד בארגז של העזר החינוכי שנקרא קד"ר, קליטה דרך הרגליים. בדרך כלל זה היה דרך הרגליים של הלוחמים, אבל אותו מפק"צ - כמו רבים אחרים בתקופה שלי - הגדיל לעשות ועזר ללוחמים לקלוט גם דרך הרגליים שלו, או דרך הצלעות שלהם.

היום לומדים הקצינים יותר כדי שהם יוכלו ללמד יותר, ולא רק דרך הרגליים. במשך 11 ימים הם חורשים את הארץ ומתאמנים ב"מתארי לחימה" - מאימוני סבך של לחימה בלבנון, דרך אימוני לוחמה בשטח בנוי של לחימה בעזה ובאיו"ש. תוסיפו לזה גם תרגילי פינוי משותפים עם חיל האוויר, אימוני ניווטים, פשיטה והתגנבות, תכנים חינוכיים ושיעורי צלפים, ותקבלו פחות או יותר את כל הלו"ז של 11 הימים האלה.

למחרת הלו"ז מתקדם, ואני מצטרף אל קציני הנח"ל ל"תרגיל מסכם התגנבות" אי שם במכמורת. הרוח חזקה, והגשם נראה כאילו הוא יורד לרוחב. גשם כזה היה מספיק בתקופה שלי בשביל הכרזה על עוצר אימונים. גם שמש, וגם תאונה ביחידה אחרת. בתקופה שלי האימונים נראו פחות חשובים. לא כי מישהו חשב שהם לא חשובים, אלא כי הצבא כולו נסחף אל תוך הפעילות באיו"ש, וכשהיה זמן ניצלנו אותו בשביל לנוח.

כשסוחטים הדק של אקדח, כמה מילימטרים לפני הנקירה, יש חלק שנקרא "השלב הקשה". השלב הזה מפריד בין ירייה לסתם עוד שליפה, בין "איקס על הנשק" לחזרה לשגרה. זה השלב הכי דרוך שיכול להיות לאקדח. השלב שבין לתת למישהו כדור בראש או לתת לו לחיות. בתקופה שלי הצבא היה כזה. דרוך, סוחט את ההדק עד הסוף. ואנחנו היינו ההדק.

בתקופה שלי, היחידה ששירתתי בה קיבלה את פרס הרמטכ"ל ליחידות מבצעיות. עכשיו, שבע שנים אחר כך, קיבל את הפרס הגדס"ר של הנח"ל. עכשיו הם ההדק. ובין הטיפות, החול והרוח שמתערבבים עם תרגיל ההתגנבות הזה במכמורת, הם עדיין נראים פחות סחוטים מבתקופה שלי.

הצבא שונא לקבל ביקורת, אבל נדמה לי שהביקורת הרבה שהופנתה לכיוונו בשנים האחרונות הצליחה לחלחל למטה, אל דרגות הפיקוד הזוטרות. אל החבר'ה בני ה־20 שמתגנבים פה עכשיו בגשם. בתקופה שלי, הצבא איבד לאט־לאט את הלגיטימציה שלו. זה התחיל במכתבי סרבנים מטעמי מצפון, עבר דרך כמה חארות במחסומים שהוציאו שם רע לצה"ל, והסתיים ברבנים שקראו לחיילים לסרב מטעמי דת.

הקצינים של הנח"ל מתגנבים עכשיו לעבר מבנה. הפטרול לא מזהה אותם, והם מטפסים בשקט על גדר הכניסה. בתקופה שלי הצבא לא היה מתגנב: כלי רכב כבדים בצבע חום היו נכנסים למרכזי הערים הפלסטיניות, מטילים את המורא הרצוי וחוזרים עם המבוקש או עם מישהו שדומה לו. בתקופה שלי, המחבלים היו אלה שהתגנבו.

זיכרון בלתי נמנע

סרן חורי קורא לסיכום תרגיל. אנחנו עומדים בגשם שמחלחל לי מתחת למעיל. בין צבעי ההסוואה, המדונות של הקשר והקסדות שמכסות את המצח, אפשר לראות את הפנים של התקופה הזאת. הם היו בני עשר כשצה"ל יצא מלבנון.

 את הבר־מצווה הם חגגו לקראת סופה של האינתיפאדה השנייה. והם התגייסו בין מלחמת לבנון השנייה למבצע עופרת יצוקה.

"אם הוטלה עלינו המלאכה הנוראית שנקראת מלחמה, מן הראוי שננצח בה", נכתב על שלט גדול בכניסה לבסיס של היחידה שלי. אנחנו נשכנו שפתיים, ועשינו כל מה שיכולנו כדי לנצח. הבטיחו לנו שאנחנו חוד החנית של צה"ל, שאנחנו אלה שנותנים ביטחון לאזרחי מדינת ישראל. לילה אחר לילה נלחמנו בתשתית חמאס באיו"ש. בתקופה שלי הרגשנו שתכף שוב יהיה פה שלום.

עשר שנים ושתי מלחמות אחר כך, הקצינים של הנח"ל בטח מרגישים אותו דבר. אף חייל שאוהב את חייו לא רוצה לצאת למלחמה. עמוק בפנים, כל אחד רוצה שיפיקו לקחים לא רק בכיתות בבית ליד אלא גם בקריה ובכנסת. בינתיים שולח הצבא את קציני הנח"ל למבצעי קומנדו, התגנבויות, היתקלויות ומעצרים. הם מסכנים את חייהם בשביל שיהיה פה יותר טוב. בשביל שבעוד כמה שנים הם יקראו איזו כתבה בעיתון, ויסננו לעצמם את המשפט "בתקופה שלי זה לא היה ככה". 

• ואיך היה הצבא בתקופה שלכם? שלחו תגובה