תיק אופל

אופל היא יצרנית הרכב היחידה בעולם שממפעליה לא יוצאת אפילו מכונית מכוערת אחת. לא מילים שלי: ג'רמי קלארקסון ביסס את העניין באופן חד־משמעי בפרק החמישי מתוך העונה ה־11 של "טופ גיר", ששודר ב"בי.בי.סי 2" ב־20 ביולי 2008.

זה התחיל כשג'יימס "קפטן סלואו" מיי טען שסיטרואן מייצרת אך ורק מכוניות יפות. הוא התחיל למנות את הדגמים שלה כדי לבסס את הטענה, אלא שאז הזכיר ריצ'רד האמונד את הפלוריאל חסרת האופי, ואילו קלארקסון הרים את הכפפה והעלה לדיון את השאלה אם יש בכלל יצרנית נקייה מאסונות עיצוביים. "אלפא", זרקו מהקהל, אבל מיי הזכיר את ה־MiTo; "האמר", זרק מישהו אחר, מה שגרם להאמונד לתהות בצדק איך אפשר לומר את זה על יצרנית שיש לה בפועל רק מכונית אחת, וגם היא מכוערת. לבסוף סיכם קלארקסון את הדיון במשפט אחד: ווקסהול - או בשבילנו אופל - היא היחידה שחפה לחלוטין ממפגעים אסתטיים.

"אבל ענת קם אמרה שכאן יש מעבר"

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, ולא רק כי זה היה אתמול שראיתי את זה שוב ביוטיוב. אתם מבינים, אם יש משהו שהבעלים של אופל קורסה לא מורגל בו זה תחושת גאווה על הבחירה המוטורית שלו. היגיון אולי כן; גאווה ממש לא. אבל כשקלארקסון - קלארקסון! - עבר על רשימת המצאי של ווקסהול/ אופל, ציין את השם המפורש "קורסה" וסיכם ב"כולן מכוניות שנראות טוב", זה בדיוק מה שחשתי. 

החודש, כשלקחתי לסיבוב את הקורסה החדשה, הדבר הראשון שרציתי לברר זה אם היא מספקת לרוכשיה בדיוק את זה: משהו להתגאות בו, ועדיף משהו קצת יותר מוחשי מ"טוב, היא לא מכוערת". ואני שמח לבשר כבר על הספתח שבהחלט יש מה - איך אומרים שם בשברולט? - להתגאות בה.

לראשונה עם מנוע

גילוי נאות: הקורסה שלי היא משנת 2002. כן, אני יודע, אבל שילוב של סדר עדיפויות דפוק ועצלנות בסיסית הביא לכך שאני עדיין תקוע איתה. מהבחינה הזאת יש לקחת את הרשמים שלי מהנכדה שלה עם גרגיר של מלח, כי כשאתה מסתובב באוטו בן תשע, כל דבר שיש לו ארבעה גלגלים ואפס חלקים שכבר התפרקו - לא, ברצינות, שמישהו יסביר לי איזה אינטרס יש לסוכך שמש לנשור ספונטנית ממקומו - נראה לך סבבה. כדי לפצות על זה, וכדי להעניק לכתבה שלפניכם אצטלה מוטורית רצינית, לקחתי איתי את הנבחנת אל ביתו של א' פנגס והטלתי עליו את תפקיד ההוא שמבין בדברים שנוסעים.

כבר מההתרשמות הראשונית, בדרך מהסוכנות בהרצליה פיתוח אל הקאסה דל פנגס, זיהיתי הבדלים מהותיים בין הקורסה 2011 לזאת מ־2002. ראשית, במושבים האחוריים של החדשה אין בכלל פירורים של במבה. שנית, היא מצוידת במנוע. זה אולי נשמע טריוויאלי - זה רכב מוטורי, מן הדין שיהיה מצויד במוטור - אבל אני יכול להעיד מניסיון שלפני תשע שנים שכחו לצייד את הקורסה באחד כזה: יחידת ההינע שבקרבי העגלה שלי נתנה 75 סוסים במקור, ולך תדע כמה רתמות ספייר יש לה היום. מהקורסה החדשה, עדיין 1.4 (גירסאות אחרות אין כרגע בישראל), הגרמנים כבר מצליחים לסחוט 100 כ"ס. וההבדל דרמטי: אתה נותן גז, והיא בתמורה מעניקה לך תאוצה. לא תאוטה משופרת כמו בדיליג'נס הארור הזה שאני באמת כבר חייב להחליף; אשכרה שוונג.

"פעם אחרונה שאני קונה GPS בתאילנד"

בכבישים ההרריים שסביב הפנגסייה חששתי שהקטע של יותר כוח יתבטא בקטע של פחות שליטה - אתם מכירים את זה, התחושה הלא מאוד סימפטית

 של מעט מדי אוטו על יותר מדי מנוע. אבל כשאתה מאתגר את הקורסה החדשה בסרפנטינות קורה בדיוק ההפך: התחושה היא של הרבה מאוד אוטו, בטח בסטנדרטים של משפחתית קומפקטית בפחות מ־100 אלף שקל. היא יושבת על הכביש כמו משהו רחב בהרבה מה־173 ס"מ הרשמיים שלה, ומפצה על חיוורונו של נתון האפס־למאה (13.9 שניות) בהרבה כוח שזמין בדיוק מתי שאתה רוצה אותו באוטו כזה: מהירויות הביניים.

בכביש תל אביב־ירושלים, עם המהמורות המשובחות שנוצרו במהלך סלילת הנתיב המהיר - וביתר שאת, בחוסר המע"צ של אזור בן שמן - היתה לי הרגשה שכיול המתלים לא יכול להיות מוצלח יותר. אני רחוק מלהיות מומחה בעניינים האלה, אבל ההתמודדות שלה עם מה שמוגדר בישראל כסלילה מתקבלת על הדעת היא בדיוק כרצוי: התחושה לא רכה עד כדי מחלת ים, ומאידך גם לא נוקשה עד כדי "קניתי קופסה קוריאנית ואני לא מתכוון להתנצל על זה".

הדבר השני שנראה לי טוב להפתיע הוא התנהגות התיבה האוטומטית מרובעת ההילוכים: ההעברות היו כל כך חלקות שנאלצתי ממש להתרכז בהן כדי להרגיש אותן. וזה, מיינד יו, בלי לבוא על חשבון מידה של קיק־דאון במקומות שהתחשק לי לחוש כמי שמסתובב סופסוף ברכב ממונע.

עם שתי התובנות האלה - מערכת מתלים נהדרת ותיבה אוטומטית משובחת - הגעתי אל פנגס. הוא יצא לקבל את פני, הציץ בקורסה השחורה ומילמל "כן, נו, ג'נרל מוטורס". היו לו לפחות שתי סיבות לעשות את זה: ראשית, GM היא הבעלים של אופל. ושנית, דווקא בנקודה שזיכתה את יצרניתה בנקודות זכות

 מטעמו של מאסטר קלארקסון, הקורסה החדשה רחוקה מלהיות מפעימה. זה לא שהיא קרובה להיות מכוערת; זה שיש בה משהו שאני מצאתי לנכון להגדיר כ"גנרי", והפנגס כ"כן, נו, ג'נרל מוטורס". אני מניח ששנינו היינו מסכימים על "חסרת ייחוד", אבל במקום להתברבר על ענייני עיצוב יצאנו לענייני סיבוב.

בפנים, הסכמנו, היא הרבה יותר מוצלחת. דשבורד כמעט שטוח מעניק לה תחושה טובה של מרחב פנימי, והקונסולה הרחבה משלימה את האפקט של משפחתית קומפקטית עם דגש על משפחתית. הקורסה תמיד היתה קצת יותר נדיבה בתחום הממדים מאחיותיה לקטגוריה, וטוב שהיא לא נעשתה קמצנית גם במהדורה הנוכחית.

עכשיו לקח פנגס את המושכות. אחרי שסיים עם סדרת ה"אל תיבהל, אבל" - זה הפתיח הקבוע שהאיש משמיע רגע לפני שהוא גורם לך להצטער על זה שנתת לו לבחון את יכולותיו של עצם נע - הוא הוריד גז וטורים והתפנה לסכם. "המתלים סבבה", פסק, "וההעברות חלקות באופן יוצא דופן".

חבורה של אוכלי חינם, הכתבים המוטוריים האלה.

"מצד שני, בקושי יראו כאן כתמים"

לראשונה עם סיבה

לאנשים כמוני - ראשי משפחות בנות שלוש נפשות, שלא יוציאו על רכב חדש יותר מ־100 וטיפונת אלף שקל אם נישואיהם יקרים להם - אין הרבה

 אפשרויות. סוזוקי סוויפט, דייהטסו סיריון, מאזדה 2, אולי סקודה פאביה או מתיחה קלה של הארנק אל הסיאט איביזה. מהבחינה הזאת, החזרה של אופל לישראל היא נטו חדשות טובות.

אם לדייק, אופל מעולם לא נעלמה מכאן; היא פשוט הלכה ודעכה אצל היבואן הקודם, UMI, ועכשיו זוכה למעין השקה מחודשת מטעם קבוצת "שלמה", היבואנית החדשה ושם ממש מצחיק לקבוצה. עכשיו, זוכרים את סוגיית הגאווה? אז אני לא יודע לגבי האינסיגניה והאסטרה, שהן בפירוש עשירות מדי בשביל הדם שלי, אבל מי שיבחר באופל קורסה החדשה וימצא את עצמו ברמזור עם סוויפט משמאלו וסיריון מימינו, יוכל להגיד לעצמו בלב שלם שהוא ויתר על קצת יותר אמינות וקצת יותר שוק בשביל הרבה יותר אוטו.