אבירים טובים באמצע הדרך

זהו אינו הומאז' בצורתו הטהורה לספרות ההרפתקאות הקדומה או לסיפורי מסע באשר הם, כי אם יצירה מקורית, החוזרת לתקופה היסטורית ממשית, בה שותל הסופר המודרני הנחשב את העלילה.

מצהיר על הצטרפותו לסיפורי ההרפתקאות הגדולים (עטיפת הספר)

סיפור המעשה של "אבירי הדרך" מתרחש במאה העשירית, בדרכי הפרא של הרי הקווקז ובממלכת הכוזרים שלחופו של הים הכספי. שתי הדמויות הראשיות המובילות את הסיפור, הן זליקמן, מרפא יהודי צנום, נוטה לקדרות ומלא זעם על הברברים שאנסו ורצחו את אמו ואחותו, ושותפו למסע, השונה ממנו לחלוטין, עמרם המבוגר אך העצום בגודלו, שמוצאו מחבש, והוא רואה עצמו כיהודי ונושא עמו גרזן ויקינגי גדול מימדים. עמרם, הרואה ברחמים חולשה אנושית, אינו יכול לשכוח את בתו האהובה שנחטפה ואשר בעקבותיה יצא למסע הנדודים הארוך.

שני השותפים נודדים בדרכים ומתקיימים בין היתר מקטטות מבויימות בפונדקים, כאשר יום אחד מצטרף אליהם בעל כורחם עלם בשם פילאק, נסיך כוזרי שמשפחתו נרצחה בידי אויבי המלוכה והם נחושים להחזירו לביתו. אך פילאק אינו סובל מרות, ומהרגע הראשון בו החליטו השניים לקחת אותו לממלכתו, מתחילה שרשרת של הרפתקאות מסוכנות ומבעיתות, שבמהלכן פוגשים שני הגיבורים טיפוסים משונים, אשר לכל אחד מהם סיפור משלו, הגורם לעוד ועוד תסבוכות.

נדודים תחת תפאורה קלאסית

במקור, פורסם סיפור ההרפתקאות החינני של שייבון כסיפור בהמשכים במגזין של ה"ניו יורק טיימס", וזכה להצלחה רבה. את הספר מלווים ציוריו היפים של האמן גארי ג'יאני, ואם נוסיף לכך גם את כותרת המשנה הייחודית, אזי מתקבל ניסיון של ממש להתחקות אחר סיפורי ההרפתקאות הקלאסיים (הן של העת החדשה הן של תקופות קדומות יותר), שרבים מהם פורסמו בהמשכים וצורפו להם רישומים וציורים.

אך כאמור, אין מדובר בהומאז', שכן שייבון אינו נשען על דפוסים קיימים ובורא מהם סיפור חדש, אלא ממקם את דמויותיו והרפתקאותיהן בתקופה היסטורית ספציפית, ומעצב את הרקע העלילתי תוך שמירה על מאפיינים סגנוניים התואמים את התקופה. הביטויים, הסגנון התיאורי, שמות המקומות וההתרחשויות - כולם ניזונים מהסביבה הפיזית ומהמאורעות המיוחסים לממלכת הכוזרים העתיקה. באמצעות שימת דגש על התפאורה, מעלה שייבון מחזה נדודים קלאסי, רווי בדרמה בלתי פוסקת התואמת את הסגנון של סיפורי ההרפתקאות המוכרים.

"אבירי הדרך" אינו משתווה לעוצמה המאגית כמעט של אפוסים קדומים כדוגמת "עלילות גלגמש", אך גם אם ברור ששייבון אינו מבקש לכתוב אפוס, אין מנוס מלחשוב על הפערים בין היצירות. ספרו אף אינו מתוחכם ומלהיב כמו סיפוריו של ג'ק לונדון או אדגר רייס בורוז, מסופרי ההרפתקאות הבולטים. "אבירי הדרך" אם כן, מתעקש להיכנס למסורת מפוארת, אך זהו מרחב זר לשייבון והוא אינו מצטיין בו, כפי שהוא מצטיין במרחבים אחרים.

יכולת התיאור של שייבון אינה מוטלת בספק. כסופר מגוון למדי, הנוטה להרחיב את גבולות המבע הספרותי, הוא מעניק גם בספר זה חווית קריאה מהנה וסוחפת הנובעת מהעיצוב הדרמטי המדוייק והמשכנע. הקטעים היפים ביותר בסיפור ההרפתקאות, אינם אלו המגוללים התרחשות דרמטית מסוימת, כי אם תיאוריו המרשימים של המספר. שייבון מתגלה כמספר סיפורים מצוין, המלהטט ללא הרף מתיאור אווירה כובש לתיאור נפשי מדויק, ומשלב בקלות בין הרקע ההיסטורי לתיאור הקונקרטי והמוצלח של דמויותיו.

שייבון מצליח לשמור על רמת תיאור גבוהה לכל אורך הספר, ובה בעת על קצב מהיר ואחיד, מבלי שאלמנט אחד יאפיל על השני. הדרמה של סיפור ההרפתקאות שלו ניזונה מהתיאורים העשירים ובהתאמה, לא היה די בתיאורים עצמם אילולא היה מעצב הסופר את הדרמה בחדו,ת ותוך התייחסות לסגנון התיאורי. אם כן, במובנים רבים זהו ספר מסוגנן מאד, המהווה הוכחה נוספת לכישרון הכתיבה של שייבון וליכולתו לזגזג בין סוגות, תקופות ונרטיבים ולספק בכל פעם יצירה מהנה ועשירה.

ערמת טיפוסים משונים

אולם על אף האיכויות הספרותיות של "אבירי הדרך", הוא אינו חף מפגמים. הדמויות, טיפוסים משונים, מורכבים ואף מבדרים - הן בעלות מבעים שונים וסגנונות דיבור והתנהגות מגוונים. דווקא בנקודה זו, שייבון - שהוא אמן בבניית דיאלוגים - אינו מצליח לעצב באופן מדויק את השיח. בעוד תיאוריו תואמים את התקופה ואת הסגנון הארכאי, המתפלמס והטרחני לפרקים, הדיאלוגים והמבעים הפרטניים נעים ללא צידוק בין סגנון עכשווי, קולח ואף פשטני לעתים לסגנון פיוטי משהו, שניכרים בו עקבות התקופה.

דווקא השפה היא שמכשילה את הדמויות מלהיות משכנעות באופן מושלם, והעירוב בין הסגנונות, שאינו אחיד ואינו משמש לייחוד דמות מסוימת, הוא כאבני חצץ המסרבלים את המעשה הספרותי.

עניין זה בולט במיוחד לאור הדמויות הנהדרות שמציב שייבון במחזה הקומי-טראגי שלו (אהובה עלי במיוחד דמותו של חנוכה המתייסר ומייסר גם יחד). הדמויות מפתות בשל ססגוניותן וסיפורן האישי, אך בדומה להצגה בה היסודות והתפאורה מרשימים ואילו הטקסט עצמו מבולגן מדי, כך גם ב"אבירי הדרך", התיאור והרקע עולים בכמה מונים על הדיאלוגים. הפשטות מתאימה מאוד לדיאלוגים בסיפורי הרפתקאות, אך במקרים רבים מדי, הניסוחים פשטניים, האמירות בנליות והלשון קפיצית ואינה מתאימה.

תרגומה של היצירה לעברית בידי סמדר מילוא שומר על האפיונים המקוריים,

החל משם הספר הדו-משמעי והאירוני ("Gentlemen of the Road"), עבור בעושר הסגנוני (שלו, כאמור, אלמנטים חיוביים ושליליים) וכלה בטון הסיפורי ובקצב המהיר של ההתרחשויות. תחת ידיה, נחשפת העברית על שלל מבעיה ותרגומה קולח ומענג.

על אף השוני המהותי מספריו הקודמים, גם הפעם ניתן לחוש בקריצות ההומוריסטיות והאירוניות של שייבון, בניסיונו להציג את הפנים המגוונים של היהדות ובדרמה הקלה והסוחפת שהוא מיטיב לכתוב. "אבירי הדרך" אינו ספר מצוין, ובהחלט אינו עומד בקנה אחד עם סיפורי ההרפתקאות הקלאסיים, אך הוא מהווה משב רוח רענן ומפתיע ונדבך מעניין נוסף בפועלו של אחד הסופרים האמריקאיים המקוריים בדורנו.

"אבירי הדרך", מאת מייקל שייבון. הוצאת עם עובד, 181 עמ'