מי פנוי בפנימית ג'
אם איננו סומכים על נהג מונית המסיע 8 אנשים בלבד למשך יותר מ-12 שעות, ומאלצים את מעסיקו לתת לו מנוחה, כיצד אנחנו סומכים על רופא המטפל ב-48 מטופלים ולא ישן?
בכל שבוע אני נוסע במונית שירות מדימונה לבאר שבע. נהג המונית, בחור נחמד, חייכני, עושה עבודה טובה מאוד. אני שואל את עצמי איך זה שהוא מצליח לשמור על חיוך גדול אחרי כל כך הרבה שעות עבודה. החלטתי לשאול אותו, והוא הסביר.
הכל השתנה בשנת 1996. עד אז היו הנהגים עובדים שעות אינספור בלא מנוח - נהגים מרוטי עצבים היו עולים על הכבישים ומסכנים את חיי כולנו, סוטים ימינה ושמאלה, עושים טעויות, מנקרים על ההגה, רק כדי למקסם את הרווחים של איזה בעל עסק. ואז נכנסה תקנה 168 - שעות נהיגה ומנוחה. התקנה מחייבת את בעלי העסק לאפשר לנהגים מנוחות קצובות מינימליות לפני יום העבודה במהלכו ולאחריו. בתמצית - 7 שעות שינה לפני הנהיגה, חצי שעת הפסקה בכל 4 שעות נהיגה, לא יותר מ-12 שעות נהיגה ביום, ויום מנוחה אחד בשבוע של 25 שעות לפחות. כל אלו תקפים אם משקלו של הרכב מעל 6,000 ק"ג או שהוא מורשה להסיע 8 נוסעים ויותר.
בשבוע האחרון כרסמה בי האנלוגיה הברורה בין נהגים לרופאים המתמחים. מתמחה תורן בפנימית מחזיק מחלקה בת 48 מטופלים, שהם כמובן 6 פעמים ה-8 נוסעים שעליהם חלה התקנה. במחלקה זו אמורים להיות מאושפזים למעשה רק 30. קצת כמו באוטובוס דחוס שבו רבים העומדים על היושבים.
מעבר לאחריותו הכוללת על ניהול המחלקה עבור מטופלים אלו, יש לו גם אחריות אישית על כל מטופל, על הבדיקות שיבוצעו לו, על התרופות שיקבל, וכשיש זמן אז גם על מתן יחס אישי למטופל. מתמחה מתחיל את עבודתו בשעה 08:00 ומסיים אותה ב-10:00 למחרת, כלומר 26 שעות רצופות. במשך 26 שעות רצופות אלו, אין לו הפסקה מוגדרת, אין לו שעות שינה, ואפילו הפסקה כדי לאכול היא בגדר מותרות.
השאלה הנשאלת היא: אם איננו סומכים על נהג המסיע 8 אנשים בלבד למשך יותר מ-12 שעות, ומאלצים את מעסיקו לתת לו מנוחה, הכיצד אנחנו סומכים על רופא המטפל ב-48 מטופלים ולא ישן? האם אנחנו יכולים לקחת אחריות על כך שלרופא תקרה תאונה בטיפול בהורינו? האם אנחנו יכולים להאשים אותו על תפקודו הלקוי בטיפולו בילדינו? האם ניתן למטופלים למות בכל יום משום שאינם מקבלים את הטיפול הראוי?
כשנתיים אני מועסק כעוזר רופא במחלקה פנימית. באחת המשמרות האחרונות שלי, מתמחה צעירה, נלחמה יחד איתי על מטופלת מונשמת. היא נתנה לה את הטיפול האפשרי הטוב ביותר, תוך ניהול שאר המטופלים, קבלת מטופלים חדשים למחלקה והתייעצויות. לאחר חצי תורנות הרגשתי שאני עומד לקרוס, אבל המתמחה המשיכה, חייכה לכל מטופל, דיברה באדיבות, והתנהגה בסבלנות. ברור לי כי היא אחת במינה, הרוב אינם מסוגלים לתפקד בצורה מופלאה שכזו לאורך זמן.
המסקנה היא שאין מנוס מלהוסיף תקנים למערכת הבריאות הגוססת, וכל אחד מאיתנו, אזרחי המדינה, צריך להילחם על כך בהפגנה בירושלים. עכשיו הזמן להילחם על הזכות לקבל טיפול ראוי. הרופאים אינם חוטבי עצים ושואבי מים, אלא אנשים שבחרו לתקן את הדרוש תיקון, לטפל בנזקקים לטיפול, ולעזור לכל אדם באשר הוא ובאשר מצבו.
הכותב הוא סטודנט לרפואה שנה חמישית באוניברסיטת בן גוריון שבנגב ועובד כעוזר רופא במחלקה פנימית בבית החולים סורוקה שבבאר שבע.
לפנייה לכתב/ת 
