גם שמנים הם בני אדם
אנשים שמנים נאלצים לפתח מודעות מוגברת כדי לשבור סטיגמות שמוצמדות להם דרך קבע, של לוזרים חסרי שליטה. אבל "מייק ומולי" מצחיקה לא רק בגלל עודף המשקל, ועשויה להיות הסדרה שתתמכרו אליה, אפילו בלי להגדיל בשקל תשעים
מאז שהוכרזו כאויבי האנושות, אנשים שמנים הפכו לשק החבטות של הטלוויזיה: אפשר לצחוק עליהם, אפשר לצפות שיתחרו בהורדת משקל ותוך כדי כך לצחוק עליהם - וזהו. השמן האחרון שהקשבנו לו רוב קשב כשהופיע על המסך היה, אם זכור לכם, אריאל שרון.
"מייק ומולי", שעלתה לשידור אתמול (ג', 22:35, הוט קומדי סנטרל), היא סוג של הוכחה שאפשר גם אחרת, וצופים רבים מאוד רוצים שיהיה אחרת. זו אחת מן הסדרות הכי מצליחות בטלויזיה האמריקנית בשתי העונות האחרונות, 11.4 מליון צפו בפרק הבכורה, והגם שהמבקרים היו חלוקים בדעתם הצופים דווקא אהבו.
מטח בדיחות הקרש והמשקל
בבסיסה מצויה הנחה כמעט שערורייתית: שמנים הם בני אדם, כמוני וכמוך (טוב, נו, יותר כמוני: כאשה שמנה צחקתי בפרק הראשון גם מתוך הזדהות כמעט אוטומטית עם מליסה מקארת'י המלבבת בתפקיד מולי), וכיוון שכך, מותר להם להתאהב, להתרגש, להתלבט ואפילו להסתלבט על זולתם, בעוד הם סופגים את מטח בדיחות הקרש שהם רגילים לספוג.
"אכלנים אנונימיים" (מתוך "מייק ומולי")
"את לא שמנה, יש לך עצמות כבדות" אמה הרזה להחריד של מולי (סווזי קורץ) מסננת לעברה לצד: "בארצות שיש בהן רעב הבעיה שלך תיפתר", שמסנן מלצר שחור עור ושדוף כלפי מייק (בילי גארדל, גם הוא מלבב עד מאד) במסעדה השכונתית.
מייק ביגס (צחקתם ממשחק המילים?) הוא שוטר, מולי פלין היא מורה בכיתה ד' והם נפגשים ב"אכלנים אנונימיים". מולי מגלה עניין, מייק מגלה ביישנות והפרק הראשון בכללותו לא ממריא מעבר לזה, אבל מתוך צפייה בכמה פרקים נוספים אני משוכנעת שיהיה לשני הגדולים האלה מקום בלוח המשדרים הפרטי של צופים רבים, וזה לא יהיה בגלל שהם ממלאים את המסך.
מה שמרים את "מייק ומולי" מאשפתות הסיטקום הנושן, העבש אפילו, של "בחור-פוגש-בחורה" הוא התזמון הקומי המדוייק מאוד של מקארת'י וגארדל, שנושאים על גבם גם את דמויות המשנה המצויינות - כולן רזות, כולן מרושעות וכולן לוקות בבעיות חמורות בהרבה מקילוגרמים עודפים.
בחור שמן פוגש בחורה שמנה. הרבה יותר מאשפתות הסיטקום הנושן
קאתי מיקסון המצויינת בתפקיד אחותה של מולי, היא סטלנית מקצועית וסוג של נימפומנית, סווזי קורץ היא האם מהגהינום, ומולי מתנועעת ביניהן בחן של חוסר ברירה ומתוך גדלות נפש, שתצמיד את הצופים למסך כשהללו צוחקות עליה מבלי לשים לב לחסרונות הקומיים שלהן עצמן.
לצחוק באמת, ולא רק בגלל העודפים
אנשים שמנים נאלצים לפתח מודעות עצמית מוגברת כדי לא לשבור כסאות עליהם
צריך להתיישב, וכדי לשבור סטיגמות המוצמדות אליהם דרך קבע: של לוזרים חסרי שליטה, מטומטמים כרוניים, ליצנים-בכוח. הפער בין המודעות של מייק ומלי והעדרה אצל כל הדמויות האחרות מספק בהמשך הסדרה המון רגעים חינניים ואפילו, אם תרצו, כמה תובנות בסיסיות על יצר הרע, נפש האדם ומכוני כושר.
מתישהו, בפרק הרביעי בערך, מפסיקים לצחוק בגלל שהם שמנים, וממשיכים לצחוק בגלל שהם בני אדם, ולכן "מייק ומולי", אם תתנו לה צ'אנס, עוד תהיה הסדרה שתתמכרו אליה. אפילו בלי להגדיל בשקל תשעים.
