בילי העז ובייב החזיר

ב־1915, 1916 ושוב ב־1918 זכו הבוסטון רד סוקס בשלוש אליפויות הוורלד סיריז - כפי שנקראת סדרת הגמר בין אלופת הנשיונל ליג לאלופת האמריקן ליג מאז 1903. חלק נכבד בהצלחה הזאת שייך לשחקן אחד, ג'ורג' הרמן "בייב" רות. הבייב היה מגיש וחובט, מעשן, נואף ושמן, ושמו היה הגירסה האמריקאית לכינוי שנתנו לו המהגרים האיטלקים בבוסטון, "במבינו".

הבעלים של הרד סוקס בתקופה ההיא, אירי בשם הארי פרייזי, פלירטט עם קריירה אמנותית והחשיב את עצמו למפיק ולבמאי של מחזות זמר בברודוויי. ההצלחה שלו היתה מוגבלת, ובצר לו חיפש מימון למופע חדש. הדרך הבדוקה לגייס כסף היתה למכור את בייב רות לניו יורק ינקיז, עד אז קבוצה שלא זכתה באליפות. חשב ועשה: פרייזי מכר את הבייב, וכמות האוהדים שביקשו לראות אותו בניו יורק חייבה את הינקיז לבנות ב־1923 איצטדיון חדש - ינקי סטדיום בברונקס. ההכנסות הנאות העניקו לאיצטדיון שם שני, "הבית שבנה רות". ההלם בבוסטון מהמכירה של רות היה גדול, והרד בוקס הפכה לסמל ולהגדרה של הלוזריות. "קללת הבמבינו", ככה קראו לזה בבוסטון. מנגד זכו הינקיז בברכה משלהם: 27 אליפויות בין 1920 ל־2004, השנה שבה בוסטון שוב זכתה והקללה הוסרה רשמית.

קללה מיתולוגית נוספת נפלה על ראשם של הקאבס משיקגו. מעשה שהיה: וויליאם (בילי) סיאניס היה מהגר יווני חביב שגר בשיקגו, וגידל עז קטנה בשם מרפי. סיאניס אהב מאוד את מרפי. כל כך אהב שהסתובב איתה בכל מקום בעיר, וככה זכה לכינוי "בילי העז". בוורלד סיריז של 1945, מיד אחרי תום מלחמת העולם השנייה, שיחקו הקאבס נגד הדטרויט טייגרס. בילי קנה שני כרטיסים במחיר 7.20 דולר האחד והתייצב בריגלי פילד - האיצטדיון של הקאבס עד עצם היום הזה. בכניסה ניסו למנוע ממנו להכניס את מרפי, אבל בילי עמד על שלו והוכיח שבשום מקום לא כתוב ולא נאמר שעז שמשלמת מחיר מלא לא יכולה להיכנס למגרש.

במהלך המשחק, ובעקבות תלונות של אוהדים, התבקש בילי לצאת מהאיצטדיון בגלל הריח של מרפי. בתגובה הוא נעמד מול הסדרנים והבעלים של הקבוצה והכריז שהקאבס לעולם לא יזכו באליפות. אחרי שדטרויט זכתה באליפות שלח סיאניס מברק להנהלת ריגלי פילד. "מי מסריח עכשיו?", שאל.

66 שנים חלפו מאז, והשיקגו קאבס עוד לא לקחו אליפות.