חוסך שבטו, שורד בנו

אלא שבחלוקת התפקידים הממודרת שהנהיג בינינו התקיימה נקודת השקה אחת: טרם פנה להכותם, היה אבי מבקש ממני שארטיב למענו את האלה תחת מימי הברז. במפגן הברוטלי עצמו אסר עלי לצפות. פעם אחת, בהיותי כבת שש, עצרתי ושאלתי לסיבת ההרטבה. תשובתו נחרטה בלבי בדמים: "ככה לימד אותי הקאפו, מקל רטוב מכאיב יותר".

אבי, יצחק איני ז"ל, שנולד ביוון כאיזק ייני, לא היה מפלצת. אבל בשחרורו מגיא צלמוות שבו התענה שנתיים שבועיים וארבעה ימים - זמן נצח במונחי שואה - והוא גבר בן 22 השוקל 25 קילו, נצרב בליבו חותם האלימות. זו, לצד שתיקתו מול אחיי, הדיבור באוזניי והזעם והשיגעון שהופנה כנגד כולנו, היו מסימני תגובת הטראומה לאלימות, שלא הייתה כמוה בתולדות האנושות.

מחנה ההשמדה אושוויץ. מוזיאון למען הציונות (צילום: GettyImages)

ואף על פי כן, התאמץ אבי הפוסט-טראומטי, שאני עפר לסבלו, להמשיך ולשרוד מאפס, ולקיים מדי בוקר, בשוך ליל הסיוטים, חיי משפחה מסורים. הוא לא היה היחידי. יחד עמו התעקשו לשוב ולהאמין בחיים, ללדת ולגדל ילדים, מירב השורדים שספגו לאורך מחזור הישרדותם במחנות ההשמדה רק זאת: אלימות, סדיזם והשפלה. אל תטעו: עפר אני גם לרגליהם.

ועם זאת, בספרי האוטוביוגרפי "ורד הלבנון", אומרת הגיבורה החיילת ורד, לחייל הפצוע יונתן, שאותו היא סועדת במלחמת לבנון הראשונה: "אני לא מתביישת להיות בתו של מוכר המספוא, אני מפחדת להיות בתו של ניצול השואה". זאת האמת לאמיתה. פחדתי. אך לצד פחדיי, מעלה הספר שאלות כלליות. למשל, לאן נעלמה אלימות השואה שנספגה בליבות הורינו בתום המלחמה? הכיצד התמודדו עמה ביומיום היתומים האחרים הללו, שלא זו בלבד שאיש מיפי הבלורית והתואר שבמולדת החדשה לא סייע להם, אלא שהמדינה הצעירה עוד התנכרה לפצעיהם ובושה בקרבנותם? וכיצד מתמודדים עמה אנו?

הבית הישראלי החדש

התשובה בפתיח: אלימות השואה מצאה את פורקנה בתוך הבית הישראלי החדש. פעמים כלא אותה השורד בנפשו, באמצעות שתיקת סוד שלוותה בניכור רגשי, ופעמים, או במקביל, התפרקה אלימותו על ילדיו. היו כמובן גם התמודדויות אחרות. אלא שזרע האלימות שתסס גם מרגשות האובדן והנקם, ואשר ננעץ כרעל בלב שורדים לא מעטים, היה ונותר כסוד שהשתיקה הציונית יפה לו.

פער תהומי נמתח בין דימוי שורד השואה שהממסד הישראלי, על שלל מנגנוני האזכרה והזיכרון הסלקטיביים שלו, נטע בתודעתי כתלמידה וכבוגרת, לבין בית אבי ושורדים אחרים. השיח הישראלי הקפיד להציג את השורד כאדם כבוש ומגונן על ילדיו. השתלבו בכך סופרים בני שורדים, שהצטופפו תחת השם המצמרר שהונהג סופרי "דור שני", ואשר העמידו בספריהם מודל של אב-אם שותקים.

המחקר הספרותי הסביר מצדו שסופרים אלו אחזו בעט בכדי להפר את שתיקת הוריהם, "שגוננה על ילדיהם". לצדם, חיזקו את הדימוי הנוח הזה הסופרים שכתבו על השואה מן הספרות והדמיון, ויצרו דמויות של שורדים מתבודדים, שותקים "ומגוננים על ילדיהם", לצד דמויות הוזות, מנותקות ובעלות פן רומנטי ומתקתק.

כל זה, כאמור, לא דמה כלל לבתי השורדים שהכרתי. בבתים אלו חיו שורדים פעילים, מעורבים שנאחזו בחבורות יתומים ובכל שריד דם מרוחק כתחליף למשפחה, בה בעת שבביתם שלט טרור השואה (ואגב, מספר הילדים שנפטרו להורים שורדים, כמו גם מספר בני שורדים ששלחו יד בנפשם, הוא רב). הורים אלו דיברו, שתקו וחינכו את ילדיהם גם באמצעות מקל רטוב, הצלפות בחוטי חשמל וחגורה, התנהגות סדיסטית, או ריכזו את התעללותם בילד אחד. כך היה עם הורים שורדי שואה מפולין.

משלחות הנוער לפולין. תרמיל השואה תמיד על הגב

האם סיפרה בכפייתיות, והאב ש"שתק", השפיל והכה את בנו הקטן מכות רצח רק בשל היותו כהה שיער, בעוד שבבתו הבלונדית לא נגע. האב האומלל חש שייכשל להציל את ילדו אם תשוב ותיפתח הרעה. ואיך הגיב הבן בבגרותו? אכן, בשתיקה. כי אז, כוונות טובות הוריות היו בבתים אלו למכביר. הגנה לא. השורדים הלא-כבושים לא שלטו בעצביהם, באלימותם. היו אלה בניהם הנרמסים, מוכים, מתביישים וחומלים כאחד, חסרי הלגיטימציה לצאת כנגד הוריהם קורבנות הזוועה, שהתגוננו באמצעות השתיקה.

אחים לאלימות השואה

והנה, על אף שידעתי זאת, נפעמתי מעוצמת התגובה של הקוראים הרבים שהתגלו לפתע כאחיי וכאחיותיי לאלימות השואה ולמחיקה, מרגע שפורסם "ורד הלבנון". קוראים בני שורדים ואחרים, שלא העזו לנקז את פצעיהם, מצאו קול, כתבו והתקשרו אלי ממררים בבכי, חיבקוני רועדים ודומעים בהרצאות, וסיפרו שאנו חולקים "אב משותף". אלא מה? שתיקה זו, לצד שתיקת בני שורדים שהתייסרו לא פחות מאלימות הסוד, היא גם שהניחה, מבלי דעת, לממסד, שממילא כבש והחריש את השורדים, לעשות בהם ובשואה כקרדום לחפור בו.

אומנם, הממסד הזה בנוי מכולנו, אלא שהיכן שרשאי אזרח פרטי לחיות בהכחשה, לא יכולה לעמוד הנהגה (מתחלפת) על שלל זרועותיה, שמובלת במקום להנהיג, שורדת במקום לקחת אחריות.

שישים ושש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, ומדינת ישראל שלא נתנה חלק שווה לכל קהילות ישראל בנחלת זיכרון השואה, והיא עודנה מתאנה לשורדים הבודדים שעמנו, נוהגת כקורבן פוסט-טראומטי מפוחד וקהה חושים. הממסד שרואה הכול דרך עשן הארובות מלבה ביודעין את תחושת "האין-קורבן-מלבדנו", וקוצר מיליטריזם וגזענות.

מדי יום הזיכרון, ובמה שנקרא מצעד החיים, ותחת לשאת על כפיים שורדים ונזקקים, פוקדים הנשיא והרמטכ"ל, בראש גדודי חיילים ובני נוער, את משרפות אושוויץ בכדי לחנוך את טבילת האש הציונית-ישראלית. השואה הפכה שם נרדף לצבא, ביטחון, לחימה, זהות לאומית. מה הפלא שבהתרגש עלינו עוד מבצע צבאי שהופך למלחמה, אצים הישראלים לקרב כשתרמיל השואה על גבם.

בתרמיל הזה אין תחבושת אישית, לפעמים אפילו לא מים, אבל בעיקר אין בו תודעה אזרחית, אין בו שאלות: למשל, האומנם עשו משלחינו הכול בכדי להימנע מן הדמים, מדמינו? ומנגד: האומנם, עושים נבחרינו הכול למען חיזוק חיינו והטבתם?

"אביך הוא אבי," אמרה לי בקול שבור קוראת בחנות ספרים. הבטתי באישה הצעירה

ממני בכחמש עשרה שנים, וידעתי שזה לא יתכן. "לא," היא מיהרה לבאר. "אבי הלום קרב ממלחמת יום כיפור. אבל גדלתי על אלימות. כל יום כפה עלי אבא לשבת על ברכיו, פתח את האלבומים וסיפר לי על חבריו שנפלו, שנשרפו, כשהוא נותר בחיים". יונתן החייל בספרי נפצע במלחמת לבנון, כי פחד ממנה וניסה להתאבד. הלכתי אליו חרף התנגדותו של אבי. לאבי ה"יצחקי" הזה גם אמרתי די, כי ידעתי שאם אכנע לחותם עקידתו אשתגע או אתאבד בעצמי.

אני לא בושה במקל. חובתנו להגן על עצמנו. חובתנו לזכור, לחקור ולתעד את כל שרידי השואה. אך אל לנו להיות "דור שני", שלישי, חמישי. עד מתי ניוולד ומאכלת השואה בליבנו? הכיצד בכלל נעז להעמיד את זיכרון סבלם ליד סבלנו כשבידינו מדינה ובחירה? עד מתי נתבוסס באלימות? הלקח האנושי העליון שציוותה לנו השואה הוא: ואהבת את בצלמך כמוך. הגיע הזמן שנזכור ולא נשכח גם זאת. הגיע הזמן שנצמח מן הפצעים.